הזוממים

זה קרה בימים האפלים, ימי הקורונה והאלכוג׳ל, ימים בהם בילינו את זמננו בהצפת הרשתות החברתיות בבדיחות עבשות ותלונות על שחיתות ועל אובדן הכנסה. מי שהציע את השם היה יובל.
״אנחנו צריכים להקים להקה״, אמר, ״ונקרא לה ׳הזוממים׳ כי היא תפעל בזום״.
ברטה הושיטה יד גרומה וארוכה אל הצד השני של המיטה והרימה את הבס, שהיה חברה היחיד באותם ימים בודדים. בלי לחשוב רגע נוסף ניגנה את הריף שהפך לסמלה הרשמי של הלהקה, ושאלפי, אם לא עשרות אלפי, צעירים העלו בטיק-טוק גרסאות שלו כשהוא מנוגן על כל דבר מכוסות המוצבות בשורה ועד לפסנתרי כנף – צליל אחד ארוך, שאחריו שני צלילים קצרים, גליסנדו על פני טון שלם ועלייה כרומטית של שני חצאי טונים. ״מבריק״ אמר טוני ממקום מושבו באמסטרדם.

כך קמה הלהקה, שנסיקתה המטאורית לתהילה בעולם הדיגיטלי ונפילתה המהירה לא פחות תסופר מעל דפים אלה. הם היו חמישה תלמידי תיכון שהושבתו מכל עיסוקיהם בגלל הנגיף – יובל, בן 16, ממושקף, מתולתל ועתיר נמשים מרמת השרון, שניגן בגיטרה וכתב את המלים לשירי הלהקה. ברטה, בת 17, שעלתה שנתיים קודם לכן מרוסיה ועכשיו גרה עם אמה ושני חתולים בדירת שני חדרים באשדוד, ניגנה בבס, כתבה את המוזיקה ושרה. טוני, בן 18, המבוגר האחראי, שגר באמסטרדם עם הוריו שעשו לשם רילוקיישן בחסות חברת ׳אמדוקס׳, ניגן בקלידים והיה אחראי על ההפקה המוזיקלית והעיבודים. נועה, בת 16 מגבעת שמואל, שניגנה בתופים ושרה קולות רקע, ואליקים, שהיה שכן של נועה, ולא ניגן באף כלי, אבל צייר את הלוגו של הלהקה, שהועלה כבר למחרת לאינסטגרם והפך ויראלי עוד בטרם הכיר מישהו צליל אחד משלהם למעט אותו ריף בס.

***

מהר מאד גילו, שליצור באזז קל הרבה יותר מליצור מוזיקה. הנסיון הראשון שלהם ליצור שיר היה מורכב מריף הבס של ברטה, שחזרה עליו שוב ושוב, ועליו נוסף אקורד בודד שניגן יובל בגיטרה חשמלית והעביר אותו דרך שכבות הולכות ומתגברות של דיסטורשן. על רקע זה היא שרה את המשפט ׳קורונה היא תולעת שחיה בריאות׳, בקול שהתחיל בלחישה והגיע בסוף השיר עמוק אל מחוזות הצווחה. ״העולם לא צריך עכשיו עוד חבורת מתבגרים צווחנית בלי שום יכולת מוזיקלית״, העיר על כך טוני כשהעבירו לו את האם.פי.3, וחוץ מזה, ציין, לברטה יש קול פעמונים עדין והנסיון שלה לצווח נשמע ״כמו חדקרן שמנסה להיות דרקון״. ״הוא צודק״, הצטרפה נועה לשיחה, ״למרות שהדימויים שלו גנובים כולם מהעולם של הרי פוטר, אתם צריכים להתאמץ קצת יותר,.

בכך הקיץ הקץ על השיר המוקדם ההוא. הקלטת הדמו נשארה, והיא מסתובבת אי שם במבוך האינטרנטי המורכב מאתרי מעריצים ושונאים, בלוגים של חובבי רוק כבד, וסרטוני טיק-טוק של ילדות בנות שלוש עשרה. חברי ׳הזוממים׳ מתכחשים עד היום לקיומו.
***

״טה טה רה רה רה…״, שרה ברטה, כשהיא מלווה את עצמה על הבס.
״היא אמרה לי בוא״, המשיך יובל, ותוך פחות משעה היה הדמו של ׳אמטראסו׳ מוכן. ״זו אלת השמש במיתולוגיה היפנית״, הסביר יובל, שמצא את השם בויקיפדיה. ״רצינו שיר אופטימי. כזה שאנשים ירצו לשמוע בזמנים כאלה״.

השיר נפתח בפריטה פשוטה של יובל על גיטרה אקוסטית, כשברטה שרה את הבית הראשון. ״היא אמרה לי בוא/תראה את העלים/איך הפרחים מתרבים כאן/סגולים ואדומים/ובוא תראה איך הורד/מחזיק את העולם/היא אמרה לי בוא/כי השמש עוד כאן״. הפריטה הלכה והתחזקה לאורך הבית, ולקראת שתי השורות האחרונות התווסף קו עדין ומתפתל של אורגן המונד, פרי דמיונו של טוני. מעבר אינסטרומנטלי פשוט הכניס אל השיר את הבס והתופים, וברטה נכנסה אל הבית הבא. ״והיא אמרה לי בוא/תראה את העצים/איך שורשים כבר צומחים פה/עבים וארוכים/ובוא תראה איך שלכת/נוגעת בענן/היא אמרה לי בוא/כי השמש עוד כאן״. בסוף הבית הזה באה עצירה, ובעקבותיה ריף הבס של ׳הזוממים׳. האורגן ניגן מנגינה חרישית שהלכה והתגברה, וברטה עברה לשיר בסולם גבוה בחצי טון מן הסולם המקורי. ״והיא אמרה הגשם/ודאי עוד ייפסק/בין עננים שחורים/האור עובר כעת/ורק תראה איך הקשת/צובעת את הזמן/היא אמרה לי בוא/כי השמש עוד כאן״. היא חזרה על שתי השורות האחרונות שוב ושוב, כשהמוזיקה מתגברת סביבה עד לקרשנדו ולאחר מכן גוועת בהדרגה.

״זה יפה מאד״, אמרה נועה, ״אבל אף אחד לא יבין למה את שרה בגוף זכר…״.

***

לברטה היה קעקוע של פרח על כתפה השמאלית. הקליפ שהכין אליקים, בהתבסס על צילומי סלפי של חברי הלהקה כשהם מנגנים את השיר, הורכב ממסך מחולק לארבע, שבפינותיו השונות חברי הלהקה, בלי להבליט אף אחד מהם. אבל בכל פעם שנוגן קטע אינסטרומנטלי הוא ביצע תקריב על הפרח, וגרם לו להימרח על הכתף בשכבות של צבעי אדום וסגול. כשהתחיל הפייד אאוט, הפרח נמוג בהדרגה מכתפה של ברטה ובמקומו הופיעה זריחה מרהיבה שאליקים צילם מבעד לחלון חדר השינה שלו. תוך שלושה ימים היו להם יותר ממאה אלף צפיות. היסטריית ׳הזוממים׳ נולדה.

***

״כמו בכל השירים האחרים, עשינו לו מיקס ומסטר באולפן של חבר של טוני שגר בברלין״, הסבירה נועה בראיון ששודר בערוץ היוטיוב של הלהקה. ״הכל נעשה בהעברות של קבצים. לא היה שום רגע שבו שניים מאיתנו היו באותו חדר״. אם מורידים את קובץ הוידאו של הראיון ומרחיבים מעט את הפריים יחסית למה שאפשר לראות ביוטיוב, אפשר לראות שהיד שמחזיקה את המיקרופון אליו היא מדברת אינה שלה. כמובן שהמעריצים גילו את החלק המוסתר, והתגובות לוידאו לא אחרו לייחס לה רומן עם אליקים. ״מי יודע למה נועה נמצאת עם אליקים באותו חדר אפילו שהיא מכחישה את זה?״, אמרה אחת התגובות שאפשר לצטט בלי להשתמש בכוכביות ושאר סימנים מסתירים, ״הסיבה היחידה שהוא קשור ללהקה היא שנועה שוכבת איתו, וזה בזמן שכולנו צריכים לשמור על מרחק…״
״אף אחד מכם אפילו לא יודע איך אליקים נראה״, צייצה נועה בחשבון הטוויטר שלה, ״ובכלל, זה לא השם האמיתי שלו. ההורים שלו דתיים ואם הם ידעו שהוא מעורב בלהקת רוק…״

***

נועה, כך מסתבר, מונתה כמעט מיד לדוברת הרשמית של הלהקה. ״יובל קצת מגמגם כשהוא לא שר״, היא מסבירה באותו ראיון, ״לברטה אין שום מבטא כשהיא שרה, אבל כשהיא מדברת יש לה מבטא רוסי כבד וקשה להבין אותה, וטוני פשוט לא מעוניין בשום דבר מלבד המוסיקה״. בנקודה זו המצלמה מתרחקת מפניה, אבל לא בזום אאוט, אלא תוך קיפוץ עצבני, כאילו מי שמחזיק בה מתרחק לאחור והמצלמה רועדת בתגובה לתזוזתו. שדה הראיה של המצלמה מקיף את החדר ומכיל סט תופים, מיטת נוער שמצעיה סתורים, וכוננית קטנה ועליה ספרים שאי אפשר לקרוא את כותרותיהם ואגרטל עם פרחים לבנים. על סט התופים ניתן לראות מדבקה ובה הביטלס עוברים את מעבר החצייה המפורסם שליד אולפני אבי רואד.

***

״טוני הוא זה שחיבר את כולם״, ממשיכה נועה להסביר, ״הוא גר ברמת השרון לפני שעבר עם הוריו לאמסטרדם, ולימד את יובל קלידים לפני שהוא החליט להתמקד בגיטרה. כשברטה עלתה לארץ היא גרה כמה חודשים ברמת השרון ושם פגשה את טוני. יש המון שמועות על רומן שהיה ביניהם, אבל שניהם מכחישים אותו. בכל מקרה, ברטה פגשה את יובל כשהוא בא לשיעור אצל טוני, ושניהם גילו שהם אוהבים את אותה מוסיקה, ונשארו בקשר״.

״ואת ?״ שואל קולו של המראיין הבלתי נראה.

״הורי חברים טובים של ההורים של טוני. אני מכירה אותו מאז שנולדתי. בשבילי הוא כמו אח גדול. אליקים הוא שכן. הוא בא ממשפחה דתית ובעצם אסור לו להסתובב עם אנשים כמונו, אבל הוא לומד עיצוב תעשייתי ואוהב מוסיקת רוק. אנחנו נפגשים בשכונה ובדרך לבית הספר, ונעשינו ידידים״.

עיניה לא ממוקדות כשהיא מדברת על אליקים. הן מתחמקות מלהביט ישר אל עדשת המצלמה.

***
״חייב לבוא שיר שני״, אמר טוני. ״תראו מה שקורה ביוטיוב ובטיק-טוק. כבר יש לנו מעריצים, אבל הם לא ישארו הרבה זמן אם לא יהיה להם משהו חדש לשמוע ולראות״.

״שירים לא באים לפי הזמנה״, התגוננה ברטה.

״אז תגרמי להם לבוא…יובל, תכתוב משהו על המצב…משהו שיהיה גם מאיים וגם ישמע כמו חלום…שתהיה בו גם תקווה…תפסיקו להתעצל, שניכם!״

***

כך נולד ׳האוקיינוס׳. בניגוד למרבית שירי הלהקה אין בו בכלל גיטרות. טוני מנגן מעין שטיח של צלילי אורגן המזכירים גלי ים המתנפצים אל החוף. נועה מלטפת את התופים בנברשות. ברטה מדגישה את מעבר האקורדים בצלילי בס מתמשכים ושרה בקול עצל וחולמני. ׳האוקינוס, ישן על סף ביתי/באוקינוס, ישן לו הכריש…/מה חולם האוקינוס?/מה חולם הכריש?/ומה חולם אני…׳. מעבר אינסטרומנטלי שבמהלכו הצליל מתגבש והופך קשה יותר, סגור ומאיים, מוביל אל הבית השני. ׳האוקיינוס, חולם רק על דגים/הכריש, חולם רק על דגים…/מה חולמים הדגים?/לאן זורם האוקיינוס?/ומה חולם אני…׳. המוסיקה נעצרת. הבס מנגן את מוטיב הזוממים, וגלי הקלידים מתנפצים בקרשנדו עוצמתי וגוועים אל הבית המסיים. ׳האוקיינוס, נוקש לו על דלתי/האוקיינוס, ישן במיטתי…/מה חולם האוקיינוס?/לאן שטים הדגים?/ומה חולם אני…׳.

״את שוב שרה בגוף זכר״, מחתה נועה.
״זה יהיה הסמל המסחרי שלנו״, ענתה ברטה, ״חכי ותראי״.

***

עורך ושדר בכיר בתחנת 88FM ראה את הלוגו של ׳הזוממים׳ נעוץ על לוח השחם שמעל למחשב בחדרו של בנו המתבגר. ״מי אלה?״, שאל, ״אף פעם לא שמעתי עליהם.״

הוא הקשיב בסבלנות, ולאחר שנואש מלהבין את התשובה, שהורכבה משרשרת אינסופית של שמות תואר, ובהם ׳מזדחל׳, ׳הורס׳, ו׳מקרין׳ ואזכורים של רשתות חברתיות שלא הכיר, נאלץ לקטוע את המונולוג המתלהב.
״טוב״, אמר, ״עכשיו תשמיע״.

למחרת היום הושמעו ׳הזוממים׳ לראשונה ברדיו. ״רובכם ודאי לא מכירים את הלהקה החדשה הזו״, אמר השדר, ״יש להם כרגע מעט מאד שירים, והם מופצים במקומות שאף אחד שעבר את גיל עשרים וחמש לא מכיר. אבל תאמינו לי, הילדים שלכם מעריצים אותם…וחוץ מזה, הם ממש טובים, אז תקשיבו״.

***

ומעריצים היו גם היו. הם קראו לעצמם ׳מזומזמים׳, ו׳מזומזמות׳, וציירו על גופם את הפרח של ברטה, משקפי השמש החצי עגולים של טוני או את הלוגו של הלהקה. הימים היו ימי הקורונה, ולכן לא הייתה להם גישה למכוני קעקוע, כך שהציורים הללו נשארו רובם ככולם בתמונות סלפי המאוכסנות אי שם בענן הנתונים האינסופי המקיף היום את כולנו. בחשבונות אינסטגרם שאינם שוכחים דבר, או באתרים אחרים המתמחים באיסוף תמונות ותופעות מרחבי הרשת. ״אף אחד לא יכול לחקות באמת את הפרח של ברטה״, צייצה נועה בחשבון הטוויטר שלה, ״הוא לא קוץ ולא ורד. הפרח של ברטה הוא החיים עצמם״.

ההערה הזו לא הצליחה לעצור את מבול התמונות והגיפים שהציף את הרשתות החברתיות. מעריצים התלבשו בבגדים דומים לחברי הלהקה, העמידו פנים שהם מנגנים את השירים, ביצעו את ריף הזוממים על כל כלי נגינה שניתן להעלות על הדעת, והעלו כל מיני הצעות לשירים חדשים ובקשות לתמונות ולפרטים אישיים על חברי הלהקה.

״העלו גם כל מיני הצעות מגונות ובקשות לתמונות בעירום״, מספרת נועה בערוץ היוטיוב של הלהקה, ״וכמובן שאנחנו חסמנו כל מי שהתנהג לא כראוי״.

למרות האמור, שמועות עקשניות יודעות לספר על תמונות אברי גוף אינטימיים של בני ובנות הלהקה המסתובבות באתרים עלומים ברשת. אף תמונה מאומתת כזו לא נראתה בשום מקום.

***

השיר שהפך למפורסם ביותר של ׳הזוממים׳ נולד מויכוח. ״אתם צריכים להפסיק להיות כל כך שטחיים״, אמר בסוף אותו ערב טוני, שהיה בכל זאת מבוגר מעט יותר וכבר הספיק להשתתף בשתיים או שלוש סדנאות כתיבה לפני שעקר לאמסטרדם. הוא לא גילה בעצמו כישרון ספרותי יוצא דופן, אבל כן גילה עניין בספרות קלאסית, ובעיקר בשירה. ״נסו לקרוא את שייקספיר. נסו את ׳המלט׳. בטח תמצאו שם משהו שייתן לכם קצת פרספקטיבה״.

ברטה ויובל החליפו מבטים ומשכו בכתפיהם, אבל מעט לאחר מכן אפשר היה לראות את יובל מעיין ב׳המלט׳ בעותק שלקח מהספרייה של הוריו, וכשברטה סיפרה לו על מסע שעשתה בדרום הארץ עם ידיד, ועל האנשים שנתקלה בהם בדרך, הפציע במוחו שיר על מסע אבסורדי ועל געגועים לימים אחרים. הם קראו לו ׳אופליה מבאר שבע׳.

״נסענו/מים סוף עד ים המלח/מפסגות אל הר קרח/אל לב תל אביב//פגשנו/איש זקן על שפת המיים/איש זקן בלי שיניים/זקן לא חביב״. ומכאן המריאו אל תוך הפזמון – ״והוא אמר לך/תלך סביב/חולירע יזראלי פרימיטיב/אופליה/אופליה…ההה/אהובתי״ (״למה הריף הזה חייב להיות במי במול ? את קולטת שאני צריך לנגן אותו המון פעמים עכשיו, ועוד כל כך מהר…״. היא משכה בכתפיה בביטול, ״הקול שלי נשמע שם הכי טוב. רצית להיות גיטריסט, לא?״).

״חיפשנו/את אופליה על המיים/שמלותיה בשמיים/כמו עננים//מצאנו מדמנה על שפת המיים/ראש עיר מושחת אחד או שניים/ועיר בלי אוויר״, והם חזרו אל הפזמון, הפעם בליווי מסיבי של קלידים, בס ותופים. אחר כך בא ריף הזוממים, ובעקבותיו הבית המסיים ״ושייקספיר/מצא אותה בבאר שבע/אמר לה בואי אלישבע/נלך אל העיר//נחזור אל/ארץ ישראל של פעם/אל מראה השמיים/מגג המשביר״, ובפזמון האחרון, בפעם היחידה בתולדות ׳הזוממים׳ שרו כולם ביחד ובקול גדול ׳אופליה/אופליה…ההה/אהובתי׳.

״איזה מין שיר מטופש זה״, התנגד טוני, ״אבל מצד שני הוא נורא קליט. נקווה שלא יקשיבו למלים״.

הקליפ שאליקים ביים לשיר, וכלל תערובת פסיכדלית של תמונות נוף מהנגב, נופים עירוניים מתל אביב ובאר שבע, דיוקנאות של שייקספיר, וחלקי גוף של חברי הלהקה – ידיים, שפתיים, הפרח של ברטה…, זכה למעל מאתיים אלף צפיות ביוטיוב.

***

ואז הגיע הראיון ב׳מעריב׳, שבו כונה יובל ׳קולו של הדור׳, וצוטט כאומר שברטה ״היא לא יותר מפנים יפות״ ונועה ״לא באמת יודעת לתופף״. על טוני אמר ש״כישוריו כמפיק מוטלים בספק. בעצם אני הפקתי את השירים, יחד עם צוות האולפן בברלין״. חברי הלהקה כמעט יצאו מדעתם מרוב כעס.

״לא אמרתי את הדברים האלה״, התחנן יובל בשיחה מרובעת, ״או לפחות לא בצורה שהם צוטטו. וגם אם אמרתי חלק מהם, לא התכוונתי. אני לא חושב עליכם ככה…״
״מה אתה לא חושב, חתיכת תולעת?״, חתכה ברטה, ״אני יודעת שאתה לא חושב שאני רק פ ר צ ו ף יפה…ותרחיק את המבט שלך מאיפה שהוא מסתכל עכשיו, ילדון, מה אתה חושב, שאני לא רואה?״
והיא ניתקה את עצמה מהשיחה.

״וכדי שלא תחשוב שלא הבנו, נועה כן יודעת לתופף, ואני מבין במוסיקה קצת יותר ממך…״ וטוני ניתק את החיבור גם אצלו.

נועה לא אמרה כלום, אבל גם מגבעת שמואל נפסק הקשר לשיחת הזום.

חלף יום. חלפו יומיים. חלפו שבועות. הוא ניסה להתקשר. בסוף התייאש והפסיק. כך הגיע לסיומו הסיפור, שלא הספיק אפילו להיפתח כראוי, של ׳הזוממים׳.
***

מה נשאר לנו, אם כן, מאותה להקה שעלייתה ונפילתה שורטטו בדפים אלה?

לא הרבה, חייבים לציין.

הם לא הוציאו אלבום. לא הופיעו ביחד אפילו פעם אחת. ישנם השירים, עשרה במספר, שהספיקו להקליט, ואפשר עדיין לשמוע אותם בפלטפורמות הסטרימינג השונות, מאפל מיוזיק ועד לבנדקאמפ. קיים ערוץ היוטיוב, ובו הקליפים הרשמיים וגם ראיונות עם נועה, וברחבי הרשת, שאינה שוכחת דבר, קיימים אלפי פידים ישנים של מעריצי הלהקה, שממשיכים וצוברים אבק וירטואלי על מדפי המידע האינסופיים שמרכיבים היום את חיינו.

״כמו מטאור״, העירה נועה בשיחה פרטית, ״אבל מטאור קטן״.

בדברי ימי המוסיקה בישראל הם לא ייזכרו כלהקה מכוננת, כמובילי תנועה, או כנושאיה של בשורה מוסיקלית שהותירה חותם. הם ייזכרו, אולי, כהערת שוליים. אבל זו הערת שוליים שיש לה משהו לומר על חברות שיכולה לצמוח ממרחק, וגם בתנאים קשים, ועל הדרך שהמוסיקה מאירה כמו פנס את הדרך קדימה גם כשהעולם כולו שקוע בחשיכה, ועל כוחה של התקווה לעתיד טוב יותר. תקווה שהייתה, בסופו של דבר, המסר של כל השירים שהקליטו ׳הזוממים׳.

***

ואולי נכון להביא את המסר הזה במילותיו של יובל עצמו, שברטה שרה בקול חנוק, כמעט שבור, שהלך והתגבר והלך והתחדד עד לסופו של השיר.

״שירד עליונו גשם של קפה/שנתעורר/ושנביט לעולם בעיניים/לא נוותר/ושנחיה את החיים כמו ספינה/לא נוותר/שירד עלינו גשם של קפה/שנתעורר״

ועד לבית המסכם: ״שירד עלינו גשם של פרחים/שנתרגש/שנאמר תודה על כל מה שהיה/ומה שיש/וניפגש שנית אחרי המגיפה/אולי בשש/שירד עלינו גשם של פרחים/שנתרגש״.

***

ויום אחד שכבו כולם לישון
וכשקמו, התבוננו בשמיים השקטים, שתו כוס קפה

והתעוררו.