ספר דניאלי

פרק ראשון

האם תיתכנה הרפתקאות בימינו? – מכתב רשום –
עסקי ירושה – ביקור אצל עורך-דין –
אינדונזיה ? אינדונזיה ! – כיצד מתכונן ספרן למסע.

האם יתכנו עדיין בימינו הרפתקאות ? שאלה זו עלתה פעמים רבות בשיחות שהיה מר דניאלי מקיים עם קבוצות צעירים במסגרת עבודתו בספריית המתנ"ס שבקיראון, ואם לומר את האמת, בזמן האחרון החל מהסס בקשר לדרך בה עליו להשיב עליה.
בימי ראשית עבודתו, כשהיה צעיר בעשר שנים, נהג להשיב ב"כן", נלהב ואף הוסיף על-כך פירוט של כל המקומות בהם ניתן היה עדיין, לפי דעתו, לחוות הרפתקאות מסמרות שיער. ערבות אוסטרליה, יערות ברזיל ומדבר סהרה היו מופיעים לפני המאזינים פעורי-הפה בכל פיראותם, והוא היה מסיים את ההרצאה הנלהבת בהפנייתם אל הספרים שאהב – אל סטיבנסון, ריידר-הגרד וקונן-דויל. המפגשים עמו זכו לפופולריות רבה בבתי-הספר ורמת הקריאה, בעיקר אצל הבנים, עלתה תמיד בעקבותיהם.
ואולם זה מספר חודשים היה מר דניאלי נתון במחשבות קודרות. תשובתו לשאלה הפכה נלהבת פחות ופחות והרצאתו על הארצות הרבות הפתוחות עדיין בפני ההרפתקן הפכה מהוססת ומגומגמת.
שתי סיבות היו לדבר, הראשונה נעוצה הייתה במידע הרב שהצטבר במגרותיו של דניאלי ולפיו הלכו והצטמצמו השטחים על פני האדמה בהם ניתן עדיין לחוות משהו הדומה ולו במקצת להרפתקה ראויה לשמה. אפילו מתחת לפני-הים צפוי כיום ההרפתקן לפגוש, במקום כרישים ומחפשי אוצרות, את משלחת האמודאים האחרונה שנשלחה לבחון את השפעת השפכים התעשייתיים על צמיחת האלמוגים. בחלקי אפריקה הנידחים ביותר יכול אדם לפנות ישירות אל לשכת התיירות המקומית ולקבל מפות מדויקות של הג'ונגל עד קרחת היער האחרונה.
אפילו החלל כבר אינו מה שהיה, וגם לשם לא תוכל להגיע לפני שתשיג מאות אישורים חתומים בשלושה העתקים, תיבחן, תחקר, תיבדק, תחוסן, תסוחרר בסחרחרת ותוצג לראווה בירידים מדעיים. המדע, חש מר דניאלי, הוא אויבם של ההרפתקנים באשר הם.

הסיבה הנוספת למבוכתו היתה אישית. לא מכבר חל יום הולדתו השלושים וחמש, ואף שטרם נשא אישה והקים משפחה הרי ששינויים מפליגים באורח חייו נראו כבר מן הנמנע. מזה עשר שנים היה יוצא מדי יום בשעה שבע ארבעים וחמש בדיוק מדלת דירתו שברח' צה"ל 85 ועולה על אופניו בדרך לעבודה. השינוי היחיד מבוקר אחד למשנהו היה בבחירת נתיב הנסיעה. האם יפנה ימינה ויסע מסביב לפינת הרחוב על הכביש, או שמאלה דרך הרחבה עם הספסלים הכתומים, היכן שהילדים משחקים בצלחת מעופפת. אכן, הסיכוי שיחווה בעצמו הרפתקה מסעירה כלשהי נראה למר דניאלי אפסי. חייו ימשכו כך, חדגוניים ומשעממים לבלי נשוא, עד יום מותו.
אולם ביום בו נפתח סיפורנו עמד כל זה להשתנות. בשעה שבע ארבעים וחמש בדיוק, כשפתח מר דניאלי את הדלת, הופתע למצוא שם צעיר נדהם, שאגרופו עדיין מונף לנקישה. הוא התאושש במהירות ופנה אל דניאלי שהיה, יש לומר, מופתע למדי בעצמו.
'מר דניאלי?'
'כן', ענה דניאלי.
'מר דויד דניאלי', התעקש השני.
'כן, כן', ענה דניאלי בקוצר רוח, 'אני ממהר לעבודה'.
'מכתב רשום בשבילך, אדוני'. ומעטפה חומה vחליפה ידיים. 'תחתום בבקשה כאן וכאן. תודה'.
מר דניאלי מצא עצמו מחזיק במעטפה רשמית למראה עליה נרשם בכתב יד מעוגל 'מר דויד דניאלי, רח' צה"ל 85, קיראון. אישי – למכותב בלבד'. בתנועה אוטומטית קרע את המעטפה ושלף את המכתב. הוא נכתב במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי. בחלקו העליון של הדף התנוססה הכותרת 'אבנר כץ, עורך-דין' בעברית ובאנגלית ומתחתיה, באותיות קטנות, 'שד' החשמונאים 71 תל-אביב. טל' 5632201-03, פקס 5632002-03 מעט מתחת לכתובת הופיעה כתובתו של מר דניאלי ולאחריה נפתח סוף סוף המכתב עצמו.
'א.נ (נאמר שם)
הנדון: עסקי ירושה
אבקשך לסור למשרדי בהקדם לשם הסדרת עניינים
הקשורים בעיזבונו של מר דומיניק דניאלי, אשר
הופקד בידי על ידי המנוח בחוזה שנחתם בתאריך 28/5/1990.
עקב תנאי החוזה אין ביכולתי לפרט כאן או בטלפון את
התהליכים המעורבים, אולם עלי להדגיש כי חיוני לטפל בעניין
בהקדם האפשרי.
המכתב נחתם 'אבנר כץ, עורך-דין'
מר דניאלי שב וקרא את המכתב מתחילתו ועד סופו בעודו עומד על מפתן הדלת.
'דודי דומיניק', חשב, מתקשה להאמין, 'והרי רק לפני שנה היה כאן'.
הוא זכר את הביקור היטב. דומיניק היה "הכבשה השחורה" במשפחת אביו, טיפוס עליז וססגוני שעסקים לו בכל מקום על פני כדור-הארץ ורובם, כך נרמז לא פעם בשיחות משפחתיות, לא כשרים ביותר. מעניין, עלתה המחשבה בראשו, שלמרות שכולם ניבאו לו מוות פתאומי בגיל צעיר היה היחיד מבני משפחתו שהגיע לגיל מתקדם. דומיניק דניאלי היה, חישב בזריזות, כבן שבעים. מבוגר היה מאביו של מר דניאלי בשבע שנים ואבי, לו נשאר בחיים, חישב דניאלי, היה היום בן שישים-ושלוש.
כשהוא אוחז עדיין בידו האחת במכתב סגר מר דניאלי את הדלת ופסע לאחור עד שנתיישב בכורסתו האהובה, בעלת ציפוי הסקאי האדום. שם חזר וקרא בו פעם שלישית. מחשבותיו חזרו שוב ושוב לביקוריו השונים, הרחוקים מדי זה מזה, של דודו. תמיד היה מלווה בריח מיוחד שהסעיר את חושיו של דניאלי, בייחוד בילדותו. היה זה ריח מלוח מעט ועם זאת יבש, שהעלה בדמיונו תמונות של עצי קוקוס, ים פתוח ואבק-שריפה. ריח של סכנה והתרגשות ושל תענוגות שלא-יתוארו. למעשה, תמיד התקשה ליישב את דמותו העגלגלה והמהוגנת למראה של הדוד עם הריח הזה, שליווה אותו לכל מקום כצל.
במאמץ מודע הפנה את הרהוריו אל הביקור האחרון. אכן, הייתה איזו תחושת דחיפות בתנועותיו של דומיניק אותה פעם, והוא הסתלק כלעומת שבא, וללא הודעה מוקדמת, לאחר יומיים. מעולם לא נשאר זמן מועט כל-כך. היה זה מעט לאחר שנסע, נזכר דניאלי, שאיבדתי את המפתח לחדר האחורי הקטן. הוא חש בושה על שלא טרח לפרוץ את החדר ולהחליף את המנעול. אחרי הכל, כבר שנה חלפה מאז… אותו יום לא הלך לעבודה. במקום זאת צלצל וקבע פגישה עם עורך-הדין כץ.
הפגישה נקבעה לארבע אחרי-הצהרים ומר דניאלי הגיע, כהרגלו, בדיוק בזמן.
עו"ד כץ קידם את פניו בחיוך רחב. הוא היה אדם שמן, אדום פנים וכסוף שיער. שיערו הלא מסורק ולבושו המרושל העלו של דניאלי את פרופסור צ'לנג'ר, רושם שנעלם מיד כשפצה פיו לדבר. היו לו קול טנור נעים וחיתוך דיבור משפטי במופגן. הוא הושיב מר דניאלי בכיסא עור שחור והציע לו משקה. דניאלי סירב אך הסכים לכוס קפה ולאחר שהובאה זו למשרד מלווה במגש עוגיות, סגר העו"ד את הדלת ולחץ על כפתור במכשיר הטלפון. 'אל תעבירי שיחות, בבקשה' אמר אל השפופרת. לאחר מכן פנה אל דניאלי כשהוא עוטה את חיוכו המקצועי ביותר. 'ובכן, אתה מר דויד דניאלי', אמר כקובע עובדה, 'עלי לראות תעודת זהות לפני שנמשיך, אני בטוח שתבין……'.
'כמובן, כמובן', הבטיחו דניאלי ובעמל רב שלה מכיסו את הפריט המבוקש. כץ בחן את התעודה בעין מקצועית והשווה את מספר הזהות עם מסמך ששלף מאחת ממגירות שולחנו. מרוצה, החזיר את התעודה למר דניאלי שמיהר להעלימה בכיסו, כאילו היה בה חומר מרשיע. הוא לא חש בנוח במשרד זה, מלווה במבטו המקצועי של עורך-הדין שעקב אחר מעשיו באדישות מעושה. ממש כאילו הייתי אחד הרוצחים והאנסים שבודאי מבקרים כאן מזמן לזמן, חשב. 'לא ידעתי כלל שדודי מת', אמר כדי להפיג את השקט', ומיד תיקן, 'נפטר'.
'אה, אני משתתף בצערך', תיקן כץ, 'אבל כדאי שתדע את העובדות כהוויתן. צריך היית לומר "נרצח"!. באמרו זאת העביר לידי דניאלי עותק פקסימיליה של כתבת עיתון באנגלית. הייתה זו ידיעה קצרה ונאמר בה בערך כך: "גופת גבר שנמשתה מן הנמל הבוקר זוהתה כגופתו של דומיניק דניאלי, אזרח ארצות-הברית, בן שבעים, ששהה בג'קרטה לצורך עסקים. סיבת המוות היא קרע בשריר הלב שנגרם על-ידי מכשיר חד שהוחדר אל הגוף באזור השכמות. המשטרה חוקרת." דניאלי הרים את עיניו מגזיר העיתון במבוכה נראית לעין ועו"ד כץ חש לעזרתו כמעט בעליצות. 'סיבת המוות, נערי?', חייך, 'הם מתכוונים לומר שמישהו תקע לו סכין בגב'.
מר דניאלי נראה מנותק מן המתרחש, קשה היה לו לעכל בבת-אחת את כמויות המידע החדש שהושלכו עליו במפתיע. 'ג'קרטה', חשב בקול, 'זה באינדונזיה…'.
'נכון', קטע כץ את הרהוריו. 'אבל הרשה לי להסביר הכל מהתחלה. אם יהיו לך שאלות אשמח לענות אחר-כך'. מר דניאלי הופתע כל-כך מהשינוי בנימת הקול והפגנת הסמכותיות עד שהקשיב בשקט מוחלט לכל ההרצאה. רק מאוחר יותר, כשהיה כבר באוטובוס בדרכו הביתה, נזכר שאפילו לא לגם מן הקפה ולא נגע באף אחת מן העוגיות.
'דודך היה איש עשיר', פתח כץ, 'אני יודע שזה נשמע לך מפתיע, אבל זו האמת. הוא לא היה עשיר בסגנון המקובל, כלומר שלא היו לו מיליונים בחשבון הבנק. למעשה לא היה לו בכלל חשבון בנק. עם זאת, תמיד היה איתו מספיק כסף כדי לשלם במזומן עבור שרותי, שאינם זולים כלל וכלל'. ומר דניאלי לא יכול היה שלא להעביר מבט מעריך על פני החדר המרוהט בטוב טעם ולתמוה מה מכל זה נקנה בכספי דודו, שלא ידע כלל על קיומם. 'בשנה שעברה', המשיך כץ, 'הפקיד דודך בידי מכתב שנועד לפתיחה במקרה שיפקוד אותו מוות פתאומי. מכתב זהה הופקד בידי עורך הדין שלו בג'קרטה, המחזיק גם בצוואתו. התנאים הרשומים במכתב מהווים את חלקה הראשון של הצוואה ובלי שיקוימו לא ניתן לפתוח את חלקה השני. אני הופקדתי על מילוי התנאים ומאז שנודע לי על מותו הספקתי לבצע את רובם. התנאי היחיד שנותר קשור בך. דודך רצה שתהיה נוכח בפתיחת צוואתו, ואף קצב לכך מועד. עליך להיות בג'קרטה בתוך חודשיים מיום קבלת מכתב זה, שאם לא כן יוריש את כל כספו לממשלת אינדונזיה. סידרתי לך מקום במטוס שממריא בעוד שלושה ימים'.
שתיקה השתררה בחדר לאחר שסיים כץ את הסברו. רק לאחר שחלפו כמה דקות עיכל מר דניאלי מספיק פריטי מידע כדי שיוכל להגיב.
'אינדונזיה?' שאל דניאלי.
'אינדונזיה!' הבטיחו כץ בקול מרגיע.
'אני לא מוכן לטוס, אני מפחד מטיסות'.
'חשבתי גם על זה'.
האפשרות האחרת, התברר, הייתה להפליג לאנגליה ולהמשיך בספינה אחרת ישירות לג'קרטה. המסע יגיע לסיומו כחודש ימים לפני שיפוג האולטימטום. 'אתה יוצא בתוך שבוע', ציין עו"ד כץ שעה שהובילו אל הדלת, 'עליך לארוז ולהתכונן'.
בביתו, כשעה לאחר מכן, התקשה מר דניאלי לסדר את מחשבותיו. הנה הוא, שבכל שנותיו לא הרחיק מעבר לחיפה (ופעם אחת, בילדותו, לאילת), נדרש לצאת למסע ימי אל ארץ לא-מוכרת ולקבל שם את ירושתו של דוד שנרצח בנסיבות בלתי-ברורות. ומי שרצח אותו, חשב דניאלי, בודאי לא עשה זאת רק לשם ההנאה שבדבר. יהיה עלי להיזהר מאד. ובכלל, לפני שנטפל בבני האדם, איזה מין מקום היא אינדונזיה, מי יודע אילו סכנות אורבות לי עוד לפני שאגיע בכלל לג'קרטה… אותו לילה צייר לו דמיונו תמונה של ג'ונגל טרופי ובתוכו הוא עצמו בורח כל עוד נפשו בו מפני עדת ציידי-אוצרות הרודפים אחרי ירושת-דודו. הוא נעצר בקרחת יער והתבונן מסביבו למצוא נתיב מילוט – בכל צד סכנה אחרת – מימין נמר,משמאל נהר מלא תמסחים, מאחור רעשי המרדף ומלפנים, בחשכת היער, נצנצו עיניה של חיה שלא יכול היה לראות, אבל את כוונותיה יכול היה לנחש. הוא התעורר שטוף זיעה קרה. לא נותר זמן רב, החליט, עליו להתכונן היטב למסע.
יום המחרת והימים שלאחריו מצאו את דניאלי עסוק ראשו ורובו בהכנות למסע, וראשית לכל, שקע בקריאה. הוא חיפש את הערך 'אינדונזיה' בכל האנציקלופדיות שהכיר – אנציקלופדית כרטא לאומות העולם, האנציקלופדיה העברית, בריטניקה, מכלל, ועוד כהנה וכהנה. הפרטים שמצא, די היה בהם להרגיעו מעט. מלבד הנתונים הגיאוגרפיים – גודל האוכלוסייה, שטחי הערים הראשיות וכיוצא-באלה נתונים מספריים – מצא, לרווחתו, שג'קרטה לפחות הינה עיר מודרנית לחלוטין. מרכזה בכיכר החרות, 'מדאן מדרקה' בלשון המקומיים. בה נמצאים ארמון הנשיא, משרדי הממשלה, בנקים ומלונות. בעיר העתיקה, בה שכן במאה השש-עשרה השולטן, מצוי גם הרובע הסיני, והיא מרושתת כולה בתעלות שחפרו המתיישבים ההולנדים, כעין ונציה. בפרברי העיר משכנות עוני – 'גובוקים' – ופרברי וילות. למעשה, כל האי ג'וה, בו שוכנת ג'קרטה, מודרני ומתועש. אי זה מהווה את מרכזה התרבותי והכלכלי של אינדונזיה.
המידע ששאב על שאר האיים (ואינדונזיה מורכבת מכחמישה-עשר אלף מהם) הדאיג אותו. על חלקם כמעט לא ידוע דבר. הם מכוסים לעתים ביער-עד השורץ עצי במבוק ומנגו אבל גם נמרים וטיגריסים ועוד מיני מרעין-בישין שדניאלי לא ראה בחיוב את האפשרות לפגוש כשלא מפרידה בינו לבינם שכבת סורגים עבה. גם על תושבי האיים הללו לא ידוע הרבה, וייתכן שישנם מקומות בהם עדיין נהוגה אכילת-אדם. מכל מקום, מר דניאלי לא התכוון להגיע אל איים אלה. הוא יעגון בג'קרטה, ינכח בפתיחת הצוואה, יסגור את עניין הירושה ויפליג מייד בחזרה. מחשבה זו הרגיעה אותו לא מעט.
אך אל-נא נזלזל בהכנותיו של מר דניאלי. כקורא ותיק ומנוסה של ספרי הרפתקאות ידע היטב שחובה על הנוסע לצאת מצויד היטב, כשהוא מוכן לגרוע מכל. לכן קנה מזוודה עצומת-מידות (כשהייתה מלאה לא היה מסוגל להזיזה ממקומה ונאלץ להזמין סבלים שיובילוה אל הספינה) ומילאה בכל ציוד החירום שניתן להעלות על הדעת. הוא קנה מצפן, סכין גדולה וחדה (רשיון לאקדח לא היה לו…), סכין קופצת קטנה יותר לנשיאה בכיס המכנסיים, חבלים, קופסאות-שימורים, צנימים, אבקת-חלב, תה וקפה, סוכר, גזיה ניידת, גפרורים, פריטי לבוש המתאימים לאקלים סוב-טרופי, זוג משקפיים רזרבי, כילה נגד יתושים ועוד כהנה וכהנה פריטים בלעדיהם לא יוכל הנוסע להסתדר בסביבה עוינת, פראית ומסוכנת.
אולם את החלק העיקרי במטענו, החלק שתפס את רוב נפח המזוודה וגרם לעלייה ניכרת במשקלה, היוו הספרים. היו שם ספר מסעותיו של קפיטן קוק, מסעות מרקו-פולו, תיאור מסעה של הקון-טיקי, סיפור המשלחות השונות לקוטב, מסעות סטנלי וליווינגסטון בלב אפריקה השחורה ואפילו מסעות בנימין מטודלה. שלא להזכיר עשרות סיפורי הרפתקאות המתרחש בכל פינה של העולם המוכר והלא-מוכר, ספרי גיאוגרפיה, תורת ההישרדות, מפות, מגדירי צמחים ועוד. לעולם אין לדעת מתי תזדקק באמת לספר, חשב מר דניאלי.
כך, אם כן, כשהמזוודה הכבדה מובלת לפניו על-ידי שני סבלים חסונים, והוא עצמו חמוש בנעלי הליכה גבוהות, כובע קש ומשקפי שמש ואוחז בתיק יד קטן ובו מצרכים חיוניים כגון כלי רחצה ובגדים להחלפה ועוד ספר או שניים שלא נכנסו למזוודה, עלה מר דניאלי על סיפונה של ספינת 'צים' המפליגה לנמל ליברפול, כשהוא מוכן בגופו וברוחו לכל סכנה ופעג. והללו, הריני להבטיחכם, לא איחרו לבוא.

פרק שני

המסע לאנגליה – תקרית על החוף – 'סנטה לוקרציה' –
– חבר למסע – פגישה עם הקברניט – שיחה עם ד"ר בריידי –
– לילה שקט בנמל – היכון להרפתקה הגדולה

בכל הרפתקה אמיתית עוברים ימים רבים של שעמום. הגיבורים חייבים להגיע ממקום למקום, לחכות לציודה של משלחת, או לאסוף כסף למימונה. המספרים שגוללו בפנינו את סיפורי המסעות הללו פתרו בצורות שונות את הבעיה – כיצד להתייחס לתקופות אלו? ז'ול ורן, כמו אלכסנדר דיומא, היה מתאר במפורט את המתרחש בכל יום ויום. קונן-דויל היה פוטר את כל התקופה בשורה בודדת. עבור דניאלי היוותה הנסיעה לאנגליה מעין המשך לתקופת ההכנות למסע. הוא גילה שמחלת הים, ששלחה אותו חיוור ותשוש לתאו מיד עם היציאה מן הנמל, חולפת כעבור יום או יומיים והסיפון הופך, לבסוף, יציב למדי. אמנם לא הצליח להתגבר על הנטייה ליפול לצדדים בכל פעם שגל בגובה יותר מסנטימטרים ספורים חלף לצד הספינה, אך כל זמן ששמר על מרחק סביר ממעקה הביטחון השכיל לסגל לעצמו ארשת עניינית והליכה מתנודדת כשל מלחים ממש.
כדי להכין עצמו להמשך הדרך הכין יומן קריאה בו נהג לרשום עצות מעשיות שמצא בספריו כמו גם מחשבות ותכניות שעלו במוחו. כך למשל, ניתן למצוא ביום השמיני למסע את הרישום הבא: 'הכילה נגד יתושים צריכה להיות בגובה של כעשרים סנטימטר מעל הראש. את הקצוות מהדקים לקרקע ואוטמים במעט בוץ שמיצרים בעזרת המימייה. אם יש מחסור במים או שהאדמה לא חולית מספיק אפשר לנסות להדק בעזרת אבנים. יום הולדת לדודה אלזה בעוד שבועיים – לשלוח גלויה מהנמל בליברפול'.
אולם אין ברצוני להלאות את קוראי יתר על המידה בקורותיו של מסע זה. דניאלי עשה את רובו בתאו ויצא רק בשעות הארוחה. לא היה לו שיג ושיח עם שאר הנוסעים או עם צוות הספינה ולא נראה שאיש מהם הוטרד מכך. המסע הגיע לסיומו כמתוכנן וזה, כמדומה, הדבר החשוב ביותר שקרה בו.
משהגיעה השעה לרדת אל החוף פקדה את דניאלי תקרית, שנראה כי מן הראוי להזכירה כאן. ברדתו מהכבש אל הרציף חש לפתע בחבטה עזה בגבו, התגלגל קדימה ונחבט בראשו. מזוודתו שהיתה עכשיו קלה בהרבה לאחר שהשאיר חלק גדול מהספרים מאחריו, נשמטה מידו ותוכנה התפזר על פני הרציף. 'סליחה, אני מצטערת נורא, כל-כך מיהרתי… הנה, אעזור לך…'. המלים יצאו בסטקטו עצבני מפיה של אחת הנוסעות, נערה יפהפייה ממוצא מלאי, שככל הנראה היתה הגורם לנפילתו. דניאלי לא הספיק אפילו להביע מחאה לפני שמצא עצמו בוהה בגבה שעה שהחלה לאסוף את החפצים מן המקומות אליהם התגלגלו ולהחזירם למזוודה, משתהה לרגעים כדי לבדוק בקפדנות שלא החמיצה אף פריט מעבר לגלגלי עגלה, או בחריצי המדרכה. הוא לא הצליח להדחיק את התחושה, שיותר משרצתה הנערה לסייע בידו באיסוף חפציו, היתה מעונינת בחפצים עצמם. משהו בצורה בה התעכבה על כל פריט ובחנה אותו לאיטה לפני שתצרפו לערימה הגובהת והולכת במרכז המזוודה עורר בו את התחושה שהיא מחפשת דבר מה. היה זה כאילו היא עצמה איבדה משהו בעל ערך בינות לחלקי מטענו המתגוללים על הרציף, ודניאלי הבחין, כשהכל נגמר, שכנראה לא מצאה את מה שחיפשה. אך מחשבות אלה הועמו באחת כאשר הפנתה אליו לבסוף את פניה והבזיקה לכיוונו חיוך מתנצל. לא ייתכן, חשב, שיצור נהדר שכזה נמנה על חורשי-רעתו. הוא הניח למחשבה ולא שב אליה עוד.
זמן רב לא היה לו להרהר באירוע. משהגיע למלונו חיכה לו כבר מברק מעורך-הדין כץ. סדרי ההפלגה שונו עקב תקלה בלתי צפויה בספינה עליה אמור היה לעלות. הוא יפליג על סיפונה של ספינה איטלקית בשם 'סנטה לוקרצ'יה' בפיקודו של הקברניט אלונזו דה-מדיצ'י. הספינה, הסביר פקיד המלון, תצא לדרכה למחרת עם שחר והקברניט הודיע שדניאלי יוכל, אם ירצה בכך, לבלות את הלילה על הסיפון כדי שלא לאחר את ההפלגה.
הערב כבר עמד לרדת ודניאלי חש אל הספינה. הצללית שהסתמנה מתוך הערפילים אישרה את כל חששותיו. היא הייתה שקועה מעט יותר מדי במים והתנודדה באורח נראה לעיין. 'אם כך היא מתנהגת בנמל', חשב, 'איך תנהג במזג-אוויר קשה בלב-ים?'. גם משהתקרב עד למרחק שאפשר הבחנה בפרטים לא הועמו חששותיו. הצבע התקלף מעל-גבי השלד החיצוני ואפילו שם הספינה לא עמד בפני הריקבון הכללי – 'ס טה ל ק צ י ה' – היה רשום שם. הרושם הכללי היה של הזנחה, בהחלט לא הרושם שאמורה לעורר ספינה הנקראת על-שם מי שנודעה ביופייה. המראה שעמד בפניו לא עורר בלבו של הנוסע ביטחון ביכולתו של כלי השייט להביאו אל יעדו בשלום.
אך תשומת ליבו של דניאלי הוסטה במהרה מעליבותה של האניה והופנתה אל דמות גבר שעמד שעון על מעקה הסיפון והתבונן כמהורהר אל המזח. שערו היה לבן ומלוכלך ותלה סביב פניו בקווצות כמשווע למסרק. פניו היו אדומים וקמוטים וגוו כפוף בצורה שעוררה רושם של אדם שמן. ממה שהצליח לראות קיבל דניאלי את הרושם, שהתברר אחר-כך כמוצדק, שלבושו מרושל ותלוי על גופו בחוסר טעם. בידו הייתה כוס גדולה והוא לגם מתוכה נמרצות, תוך שהוא מגהק מדי פעם. הסיבה שתשומת ליבו של דניאלי הוסטה אליו הייתה, שהוא פנה אליו בדברים.
'אתה בודאי עוד אחד מהנוסעים האומללים שיאלצו להגיע עד אינדונזיה בגיגית הפח הדולפת הזאת', אמר וגיהק, 'אפילו מחסן הגון של רום אין עליה. אני נאלץ לשתות ויסקי. תאר לך, ויסקי…יורדי-ים אמורים לשתות רום'! קולו התגבר עד לצעקה במילה האחרונה.

'האם יש לי הכבוד לדבר עם הקפיטו אלונזו דה-מדיצ'י?', שאל דניאלי באדיבות. 'אה, העכבר הקטן הזה…, רעם השני, ' מה פתאום. אני נוסע כמוך. נוסע אומלל ששקע מתענוגות ההפלגה בטובה שבספינות קליפורניה אל סירת הדייגים הזאת. כשמה כן היא, בחיי. לא אתפלא אם הויסקי מכיל סטריכנין, אלכוהול בודאי אין בו!'.
הוא נשתתק לרגע שעה שדניאלי עשה את דרכו במעלה כבש הספינה, מתענה תחת משא מזוודתו שעדיין הייתה כבדה למדי. משהגיע, התנשם ומתנשף, אל הסיפון, תפש בידו באחיזה מפתיעה בעצמתה וניענעו מעלה ומטה במשך כדקה. 'הרשה לי להציג את עצמי', אמר בקול שהיה תמיד קרוב בעוצמתו לצעקה, 'שמי אריק בורדל. בורדל, תפשת, הה…הה…הה…'.
'כשמו כן הוא', חשב דניאלי.
מלח שקט ומנומס הופיע, הציל את דניאלי מלפיתתו של בורדל וליווה אותו לתאו. 'יציאה מחר עם שחר. בשעה תשע אתם מוזמנים לשיחה עם הקברניט. אני אבוא לקחת אותך', מלמל ויצא. כשנשאר לבדו סקר דניאלי את התא. היו בו דרגש בודד ועליו שמיכת צמר, ללא כרית או סדין (דניאלי ברך את עצמו על שלא שכח להביא עימו פריטים אלה), שולחן וכיסא. לבד מאלה היה התא ריק לחלוטין. הוא הואר בנורה חסרת אהיל שהשתלשלה מן התקרה. דלת אחת הוליכה אל המסדרון ושניה לחדר שירותים קטן שכלל אסלה וכיור רחצה. לא היו שם מגבת וסבון אך חוסרים אלה הושלמו מייד מן המזוודה. נותרה עוד מחצית השעה עד לשעה תשע ודניאלי שלה ממעמקי מזוודתו את הגזיה הניידת והגפרורים. נדרשו לו מספר גפרורים לפני שהצליח להדליק את האש, שכן משבי-רוח חדרו מן הצוהר שלא היה מהודק כראוי. אולם לבסוף הצליח להרתיח מים ולהכין כוס תה. יותר מהטעם האמיתי הייתה זו תחושת ההישג שבהפעלת הציוד המסובך שעשתה כוס תה זאת לאחת הטובות ששתה מימיו.
בשעה תשע בדיוק הופיע המלח והוליך את דניאלי במבוך אינסופי למראה של מסדרונות. לא היה לו מושג שכמות כזו של פניות וחדרים יכלו להתקיים בצוותא בביטנה של ספינה אחת. מאוחר יותר, משהכיר את פנים האניה טוב יותר, עלתה בראשו הסברה כי באותו לילה ראשון החליט מישהו להתבדח על חשבונו והוא הובל לפחות שלוש פעמים על פני כל תא ותא. לבסוף הגיעו לתאו של הקברניט.
קפיטן אלונזו דה-מדיצ'י היה קטן-קומה, עב-מותניים ובעל שפם דקיק שנראה כמצוייר בעיפרון על שפתו העליונה ונקטע במדויק בזווית הפה. עיניו היו חומות ושערו שחור עדיין אך דליל. כשנכנס דניאלי לחדר עסק הקברניט בויכוח קולני עם אריק בורדל. ויכוח שנסב, כך נראה, על תוכנה החום-זהבהב של כוס שהחזיק הקברניט בידו. 'לא אסבול חוצפה שכזו, אדוני', זעם ונפנף בידיו נמרצות כמגרש זבוב, 'כמויות הרום בספינה זו חושבו במדויק לפי צריכת המלחים ותיפח רוחי אם אסתכן במרד רק משום שטרדן כמוך הטריח עצמו לעלות על הסיפון. זו אינה ספינת נוסעים ואתה תסתפק במה שיש!'. פניו האדימו ותנועות ידיו התרבו עד שיצר בעיניו של דניאלי רושם של סופת טורנדו – בקנה מידה קטן יש להודות.
אולם הרושם שעורר הקברניט הועם מיד על ידי מראו של מר בורדל. הלה היה סמוק כחציל, קולו היה צווחני אפילו מן הרגיל וכל גופו התנועע כאחוז תזזית כשדיבר. נראה היה כאחוז בהתקף חמור של מחלת הנפילה.
'איך אתה מעז לפנות אלי כך, קברניט באמבטיה שכמותך!', רעם בקולו על מדיצ'י האומלל, 'שילמתי הון תועפות כדי לעלות על סיפונה של חבית הזפת שלך, ואני מתכוון לקבל תמורה מלאה לכל דולר'. הוא הדף לאחור את כסאו של הקברניט המופתע, שאף לא ניסה להתגונן, פתח את אחת ממגירות שולחנו ושלה משם בקבוק שהמילה 'רום' רשומה על תוויתו באותיות גדולות. 'אל תכריח אותי לפנות אל מר ג'יאניני, שהוא מכר טוב שלי, כי אחרת תהפוך במהרה לנער סיפון!, באזהרה זו עזב את התא, כשהבקבוק איתו, מבלי לזכות את שאר הנוכחים במבט.
בבת-אחת כאילו נפלט כל האוויר מראותיו של הקברניט דה-מדיצ'י. הוא שקע בכיסאו באנחה רמה ועברו מספר דקות לפני שאזר כוח לפנות אל דניאלי. 'ראו', אמר, 'זו אינה ספינת נוסעים. אנחנו מתמחים בהובלת חיטה. בזה אנחנו טובים. אנא (הוא מתח את ההברות במילה זו עד שנשמעה כשלוש מלים נפרדות), השתדלו לא להפריע יותר מדי…' רק אז הבחין דניאלי באדם נוסף שעמד לצידו ועיין ביסודיות בציפורני ידו השמאלית. האיש היה גבוה, ממושקף ומקריח ונראה כחוש עד כדי סכנת-חיים. הוא הושיט את ידו  ודניאלי לחצה בחום. שמח היה על כי נמצא בספינה עוד נוסע מלבד אריק בורדל, 'שמי בריידי, ד"ר מלקולם ברייד, מומחה למחלות פנימיות', הציג השני את עצמו.
מאחר והקברניט סיים, כנראה, את כל שעמד לאמר באותו ערב, יצאו השניים את התא, הפעם ללא ליווי, וד"ר בריידי התנדב להוביל את דניאלי לתאו. באחד מעיקולי הדרך נתקלו בבורדל,כשהוא ישוב על רצפת המיסדרון ובידו הבקבוק שחטף משולחן הקברניט, ריק למחצה. הוא הבחין בשניים וחייך בעליצות. 'אני רואה שכבר פגשת את דניאלי, דוק. דויד, הכר את דוק בריידי'. הוא לגם מן הבקבוק, קינח את הפומה ובחיקוי מודע של בגס באני אמר ' מה נשמע, דוק'.
ד"ר בריידי איבד את סבלנותו. 'אם לא תפסיק לשתות כל כך הרבה, מר בורדל, אתה עתיד למות משחמת הכבד וקשה לומר שזה יצער אותי במיוחד. בינתיים, כבר אמרתי לך לפחות עשרים פעם, שמי מלקולם או ד"ר בריידי אבל בשום אופן לא 'דוק'!.
'אני יודע, אני יודע', אמר בורדל, 'אבל דוק, אתה כל-כך משעמם…'
ד"ר בריידי הגיב במשיכת כתפיים נזעמת וגרר אחריו את דניאלי במורד המסדרון. את שארית אותו ערב בילו ביחד, בתאו של מר דניאלי. ד"ר בריידי נתגלה כאיש שיחה מרתק. עבודתו כרופא צבאי נשאה אותו לכל רחבי העולם ונדרש עידוד מועט כדי לגרום לו לספר על הפעם שנדרש לרפא את הטיגריס הלבן של שליט אחד השבטים בסנגל או על מחלת המעיים המוזרה שגרמה לנפילתו של אחד מגדולי המצביאים בדרום-אמריקה. למרות זאת נותר בו לאורך כל הערב ממד של מסתורין, כאילו היה איזה סוד בעברו אותו חשש לגלות לדניאלי, וכל דבריו הסתחררו סביב נקודה סתומה זו כזרם המים במערבולת.
השיחה, מכל מקום, קלחה בנעימות. כוסות התה התרוקנו והתמלאו שנית בקצב משביע רצון וחום פשט באברים, גם בזכות תנור הגז שדניאלי לא שכח להביא עמו. באשר לסיבת נסיעתו העדיף שלא להיכנס לפרטים. זהירות היא דרכו של החכם, קרא פעם בספר מימרות שקיבל בהיותו ילד ומאז הקפיד לנהוג בהתאם. לעולם אין לדעת מי יתגלה כידיד ומי – כאוייב. דניאלי רחוק היה מלזלזל באותם אלמונים המתגנבים בסמטאות ג'קרטה וסכינים בידם. הוא לא הסתיר את מטרת הנסיעה (שכן אם היה ד"ר בריידי שליחם של אותם סכינאים רצחניים, ודאי ידע עליה) אך לא פרט מעבר לכך. ד"ר בריידי לא התעקש וחשדותיו של דניאלי התפוגגו והלכו ככל שקרב הערב אל קיצו. גם נסיבות נסיעתו של ד"ר בריידי לג'קרטה לא נתבררו אותו ערב. 'עניינים עסקיים', הייתה התגובה היחידה שהצליח מר דניאלי לחלץ ממנו בנושא זה. לעומת זאת, שמח מאד להתבטא בקשר לנוסע השלישי – אריק בורדל. 'הוא בלתי נסבל', הייתה תגובתו, 'כבר יומיים שאינו מפסיק להיטפל אלי, לשאול 'מה נשמע דוק' ולהציע לי גזר. מלבד זאת, הוא תמיד שיכור ואינו מפסיק לדבר. האיש הוא ממש מכונת יריה'. משהוסיף דניאלי לחקור בנושא זכה ללמוד שבורדל הינו מליונר אמריקאי תמהוני הנוהג לצאת למסעות סביב העולם אחת לכמה שנים. הוא עוצר בנמל באופן מקרי ועולה על כלי השייט הראשון שיוצא מתוכו. בריידי לא חש בנוח בשיחה על שותפו למסע וניכר היה כי הוא מתעבו. השניים נפרדו כידידים ותיקים ודניאלי הכין עצמו לשינה על דרגשו הצר, עשוי העץ.
אותו לילה נדדה שנתו. רוח עזה נשבה בינות לספינות שבנמל ומשבים חדרו מדי-פעם מבעד לסדק שבצוהר תאו, כשהם נושאים עימם ריח חריף ומלוח של מרחבים שוממים, שחפים ורום. קולות המלחים שעל הסיפון חדרו גם הם אל תוך התא בערבוביה של שיחות חברים, מונולוגים של שיכורים ופרצי-צחוק. יום המחרת הצטייר בעיניו כנקודה ממנה אין עוד חזרה ובכל פעם שעצם את עיניו הצטיירו בדמיונו תמונות זוועה של סכינים מושחזות ומונפות בידי המון של בעלי תווי פנים מזרחיות, שעיניהם המלוכסנות מזכירות עיני טיגריס. לבסוף לא יכול היה לשאת זאת יותר ואת שארית הלילה בילה בצעידה הלוך ושוב בתוך התא. שלוש פסיעות כיסו את השטח מקיר לקיר. שלוש פסיעות, סיבוב, נקישה ברגל וחוזר חלילה.
ובכל זאת, כשיצאה הספינה את הנמל בבוקר יום המחרת חש דניאלי קלילות משונה בכל גופו. התרגשות עצומה אחזה בו וכל קרטוע של המנוע, כל צריחת שחף וכל פקודה חדה שנתזה מפי הקצין הראשון נדמו כקוראים לו. 'היכון להרפתקה הגדולה', לחש לו ליבו, וכל ישותו כמו נסחפה לקראתה.
פרק שלישי

-על מי מנוחות – דיון באפיו של מר בורדל – פירטים, בימינו?
ספינה מסתורית – עמדות קרב – הנטישה – שינויים חלים בבורדל

מעט מאד, אם בכלל, ארע במהלך חלקו הראשון של המסע כדי לענות על ציפיותיו. הים היה נוח וה'סנטה לוקרצ'יה' שייטה בבטחה לעבר יעדה תוך שהיא מתנודדת, גונחת ונרעדת עם כל שבריר גל שעבר בסביבתה. ספינות ישנות, אומרים המלחים הוותיקים, מסגלות לעצמן צורת שיוט המיוחדת להן לבדן, יש בהם האלה שאם תניחם על סיפונה של אוניה יהיו מסוגלים לזהותה בשמה בעיניים עצומות תוך פחות משעה. חרטומה של ה,לוקצי'יה', למשל, היה שוקע מעט יתר על המידה עם כל גל וכתוצאה מכך הורם מעט גחונה ונחבט בחדש במי הים בקרטוע המזכיר יותר מכל הילוך צפרדע. דניאלי סבור היה שבעיה זו ניתנת לפתרון. אין זו אלא בעיה של חלוקת משקל, הסביר יום אחד לרב-המלחים, יש לשנות את חלוקת המטען במחסנים כך שחלק הארי ממנו יכביד על הגחון. בתגובה זכה למבט נזעם ולמשפט 'היא הולכת כמו שהיא הולכת 'דוני' שהותז מבעד לשפתיים קפוצות. ד"ר בריידי התנדב להסביר כי נהוג לחשוב שספינות ישנות הן בעלות אישיות משלהן, וכל ניסיון להתערב בדרך השיוט שבחרו להן ייחשב כעלבון לספינה, שעלולה להגיב אפילו בטביעה. זו הייתה גם הסיבה להזנחה והבלאי ששרו על הסיפון. מסע זה, הסביר בריידי, הוא אחד האחרונים בחייה של ה'וקיה דונה', ומלחיה נהגו בה כבוד רב כפליים בשל כך.
מראות הים הפתוח הסעירו את דמיונו של דניאלי. דגים מעופפים פרצו לעתים בלהקות מתוך המים והשתקפות קרני השמש על קשקשיהם יצרה בגלי הים דוגמאות מופלאות בשלל צבעים. לא אחת חלפו על פני דולפינים, שהיו מתקרבים כדי ליהנות משיירי המזון שהושלכו לים ושפעו תוך כך תעלולים ומשובו. דניאלי נהג לעמוד שעון על מעקה הסיפון ולהתבונן במשחקיהם. לעתים נדמה היה לו שהם לועגים לו – מתגנבים לצד אחד של הספינה בדיוק כשעמד לצפות בהם מן הצד השני ואז, כשחצה בעמל רב את הסיפון, עוברים במהירות אל הצד השני. פעם אחת אפילו הבחינו מרחוק בסילון המים הדק והגבוה המבשר על הימצאותו של לוויתן.
ככלל ניתן לומר שהמסע היווה עבור דניאלי חוויה נעימה. יחסיו עם ד"ר בריידי התפתחו לכלל ידידות אמיצה והלה אף הדריך אותו בדרכיהם של יורדי-הים ובפרטים הטכניים של הספינה. דניאלי היה תלמיד חרוץ ושקדן ולא חלף זמן-רב בטרם יכול היה להיכנס בשיחה עם המלחים מבלי להיות בעיניהם לצחוק. סקרנותו מצאה-חן בעיניהם והם שמחו ללמד אותו מעט מסודות מקצועם. תוך ימים מעטים למד לקשור חבלים בדרך שגם הסערה החזקה ביותר לא תגרום להתרתם, למצוא את הצפון בעזרת הכוכבים, לשלוח הודעות במורס ואפילו לפעיל דוודים שונים בחדר-המכונות. גם הקברניט נתגלה, מרגע שיצאו את הנמל, כאיש חביב ושופע חיוכים. הוא השלים, ככל הנראה, עם נוכחותם של הנוסעים וגמר בלבו לדאוג לרווחתם ולהנעים עליהם את הדרך כמיטב יכולתו. לכולם, ייאמר מייד, פרט לאריק בורדל.
ואכן, מר בורדל הוכיח עצמו שוב ושוב כמטרד לכל מי שנמצא על הסיפון. אם בנמל היה בלתי-נסבל הרי שבים הפתוח שילח כל רסן. פיו היה מעין שוצף של דברי זימה ובדיחות סרות-טעם ומידו לא נעדר לרגע בקבוק הרום הריק-למחצה. שותפיו למסע עשו כל מאמץ להתחמק ממישהו לאורך-זמן. בורדל אהב להתגנב בשקט מאחרי גבם של אנשים כאשר היו שקועים בשיחה ואז הופיע לפתע ברגע הפחות מתאים ובפיו הערה מעליבה שהוכיחה כי הוא הקשיב לדיון עד מתחילתו. 'הוא דומה לנחש פיתו', נהג ד"ר בריידי לומר, 'בגודל של בניין בינוני ולמרות זאת מסוגל להתגנב מאחריך באמצע הצהרים בלי שתחשוד בכלל שהוא בסביבה'. קפיטן דה-מדיצ'י נהג לנחור בבוז ברגע שהועלה שמו של בורדל – 'לא הייתי מבקש ממנו להביא לי כוס מים', רטן, 'הוא בוודאי היה מביא אותם מן האסלה'.
הקברניט עצמו, אגב, נתגלה במהלך המסע כאדם חם ולבבי, הרחוק מרחק רב מהדמות שצייר לעצמו דניאלי בלילה הראשון. שיחתו הייתה מורכבת אמנם מאוסף רבגוני של קללות, חרפות וגידופים עליהם לא חזר מעולם פעמיים באותו סדר, אולם מאחריהם לא עמדה כוונה רעה. 'הקפיטן מפירנצה, הסביר פעם רב-המלחים, נאפוליטני במוצאו, לדניאלי. 'בגלל זה  הוא מדבר כמו אישה בשוק'. כשהיה ליבו של הקברניט טוב עליו, בדרך-כלל בערב לאחר ארוחה טובה ושתים-שלוש כוסיות, היה מפליג בתיאורי מסעות מן המדהימים ששמע דניאלי מעודו. היה זה באחד מאותם ערבים שנושא הפירטים עלה לראשונה.
'פירטים, בימינו?' קרא דניאלי בתדהמה. ולאחר הרהור קל הוסיף, 'מה, והם מנפנפים בחרבות ומכריחים את השבויים ללכת על הגשר ומסתובבים עם תוכי על הכתף ורגל מעץ?'.
הקברניט נתן בו מבט נעלב – 'אבל באמת, אנחנו חיים בזמנים מודרניים, אימבציל חסר השכלה שכמותך'.
'אין שום דמיון בין הפירטים של פעם לאלו של היום', התערב ד"ר בריידי, 'פרט לכך שהם לוקחים את כל מה שיש לך…'.
'נתקלתי בשדים האלה שלוש פעמים, מארה על ראשם', המשיך אלונזו דה-מדיצ'י, 'ופעם אחת כמעט הצליחו לחסל אותי. אבל אנחנו האיטלקים לא מתים בקלות'. הוא פתח כפתו בחולצתו וגילה צלקת מכוערת בצדו השמאלי של החזה, קצת מעל לפטמה. 'הנה, את זה נתנה לי סוניה בעצמה, כלבה מיוחמת, לפני עשר שנים'.
הוא השתתק לרגע והוסיף ביראת כבוד, 'אך זו אישה, סוניה זאת, הכריש המסוכן והמתוק ביותר שהפליג מתחת ל- JOLLY ROGER בכל שבעת הימים…'.
'JOLLY ROGER…?' לחש דניאלי באוזנו של ד"ר בריידי.
'דגל הפירטים', ענה הד"ר, 'גולגולת עם עצמות שלובות. השלד נראה כאילו הוא מחייך ולכן הוא ידוע כ- רוג'ר השמח'.
'אהה', אמר דניאלי והנהן.
בליבו פנימה לא האמין לסיפורי הפירטים ולעג לימאים על אמונותיהם הטפלות. חיי הסיפון, מכל מקום, המשיכו במסלולם הרגיל. מדי בוקר היה דניאלי מתעורר בשעה מוקדמת ועולה לאכול את ארוחת הבוקר עם אנשי-הצוות. לאחר-מכן היה עולה על הסיפון ומתיישב לנוח ולהתבונן בים שעה ששאר הנוסעים סועדים על שולחנו של הקברניט (באותם בקרים מועטים בהם לא הודיע הקברניט שאינו חש בטוב כדי להתחמק מן המטרד הקרוי אריק בורדל). כשעלו האחרים על הסיפון היה הוא פורש לתאו, "כדי לנוח", וזמן קצר לאחר מכן היה ד"ר בריידי מצטרף אליו לשיחה שלוותה בצנימים וספלי תה-קר (לאחר הלילה הראשון שוב לא העז להפעיל את הגזיה). שיחה זו נמשכה בדרך-כלל עד לשעת ארוחת הצהרים.
שעה זו הייתה שנואה על דניאלי, שכן לא ניתן היה להתחמק בה מטרחנותו של בורדל. אולם בסיומה היה זה פורש לתאו, על-פי-רוב בלוית בקבוק רום, ושוב לא נראה עד הערב, שאז היה מגיח אל הסיפון, שיכור כלוט, ונטפל אל הקברניט או אל הקצין הראשון. דניאלי השתדל לשהות כבר בשעה זו בתאו, בחברת ספריו.
כך התקרב המסע לסיומו על מי-מנוחות, עד שבוקר אחד נכנס ד"ר בריידי לחדרו של דניאלי כשחיוך רחב על שפתיו.
'דיברתי עם הקברניט', דיווח, 'מחר בבוקר נראה את חופי ג'קרטה'.
'נפלא', קרא דניאלי, חדגוניותו של המסע החלה כבר לתת את אותותיה בעצביו. בריידי פתח את פיו כדי לומר משהו אך באותו רגע נקטעו דבריו בצפירה עזה וקול הלמות צדעים כשל עשרות אנשים הרצים בבת-אחת במסדרון. לאחר-מכן נשתררה דממה. שני החברים בהו זה בזה בהשתאות ומיהרו לעלות אל הסיפון.
על הסיפון קידמה את פניהם המולה. נראה שכל אנשי-הצוות, מהקצין הראשון ועד לאחרון המלחים, אצו אנה ואנה באי-סדר מולט וללא כל מטרה נראית לעין. רושם זה היה מוטעה. לכל תנועה שהתבצעה על-פני הסיפון הייתה תכלית מוגדרת והעניינים התנהלו בדייקנות של מבצע צבאי בו כל אחד יודע בדיוק את המשימה שהוקצתה לו. האחד מגולל יריעת ברזנט מעל מה שנראה כדלתו של מחסן שהיה מוסתר עד עתה. השני גורר אחריו פקעת חבלים והשלישי רץ לעמדת ההגאי כדי לשמש גיבוי במקרה הצורך. לא נדרשה הבנה רבה כדי לראות שהספינה נכנסה למצב כוננות.
סיבתו של מצב זה נראתה בבירור מעמדת התצפית שבחרטום. הייתה זו אוניה גדולת-ממדים שנעה במסלול המתקדם ישירות כלפי ה'לוקרצ'יה'. דניאלי העריך שהספינות ייפגשו בעוד כשעתיים, אך המאורעות שהתרחשו עתידים היו להוכיח שטעה. אכן, אפילו הוא יכול היה לראות שמהירותה של הספינה הזרה גבוהה מהמקובל.

המהירות לא הייתה הפרט המוזר היחיד בה. הספינה הייתה צבועה בשחור. שום דגל לא התנוסס מעל תורנה, וגם על דופנותיה לא היו, ככל שהצליחו להבחין, פרטים מזהים. דניאלי נזכר בכל הסיפורים על ספינות הרפאים המפליגות בלי נפש חיה על סיפונן ומביאות הרס ואבדון, וצמרמורת חלפה בגוו. 'זה לא מוצא-חן בעיני', אמר קפטן אלונזו בקול-רם ודניאלי הבחין בתדהמה שבמשך חמש הדקות האחרונות עמדו הוא וד"ר בריידי לצדם של הקברניט ואריק בורדל. האחרון הרשה לעצמו ברגע מתוח זה להיתפס בלי בקבוק הרום ונראה פיכח יותר משהיה מאז עזבו את הנמל.
עשר דקות לאחר מכן ברור היה לכולם שהייתה סיבה לדאגתו של הקברניט. הספינה השחורה התקרבה והלכה במהירות גבוהה ולשרשרת הסימנים המדאיגים נוסף עוד אחד – איש לא נראה על סיפונה. היא נראתה כנטושה, והתנהלה במים במין דומיה לא טבעית. 'אם היו ידידותיים כבר היו נותנים מזמן איזה סימן', רטן בריידי ובורדל הוסיף בנימוס לא-אופייני, 'אולי כדאי לשאול את האלחוטן'.
'לא קיבלנו שם שדר', ירה הקברניט בחוסר-סבלנות, 'היו מודיעים לי מיד'.
דניאלי תפס מעט באיחור את מה שהאחרים הבינו מזה זמן רב 'אם כך, הם חייבים להיות…'
לאריק בורדל היה טלסקופ-כיס והוא החזיקו צמוד לעינו השמאלית. 'הם מיפים דגל', קטע את דניאלי, ולאחר עוד כדקה – 'JOLLY ROGER'.
'עמדות קרב!', פקד אלונזו דה-מדיצ'י ומיד ניסרה צפירת האזעקה את האוויר ברעש מחריש-אזניים.
מה שהתרחש לאחר מכן נותר בזיכרונו של דניאלי ככתם מטושטש של תנועה תזזית שארך שניות ספורות, ולאמיתו של דבר קצת למעלה משלוש דקות. בסיומן עמדו בחרטום הספינה שתי מכונות-ירייה, מאוישות כל אחת בשלושה מלחים. שאר אנשי הצוות עמדו או שכבו בעמדות המיועדות לכך וכל אחד מהם היה חמוש. הדלת שנחשפה קודם לכן הובילה למחסן נשק ותחמושת ואפילו דניאלי מצא עצמו תופס ברובה שהושיט לו אחד המלחים.
היה זה מחזה מרהיב ומעורר-כבוד. בכל פינה נראה מלח אוחז בנשק ובהבעת נחישות על פניו. המקלעים כוונו למטרה ומפעיליהם נראו כאילו כל חייהם לא חלמו אלא על רגע זה, שבו יכינו עצמם למאבק ולמוות אפשרי. לא יכולת להימנע מלהתגאות בצוות הזה, הנכון להקריב את חייו ולא לנטוש את הספינה. דניאלי מצא עצמו מהרהר באופיו העשוי ללא חת של העם האיטלקי, בנחישותו השקטה וברגש הכבוד המפעם בהם.

הקברניט היה לכדור אנרגיה הומה פעילות. הוא לא נח לרגע ועבר ממלח למלח, טופח לאחד על שכמו דרך עידוד, מתקן מעט את עמדתו של השני ובודק את נשקו של השלישי. התחושה על הסיפון הייתה של צפייה דרוכה ועם זאת של ביטחון. ביטחון ביכולתו של הצוות, במנהיגותם של קציניו וברוח-הלחימה המפעמת בו. חוויה זו הייתה חדשה לדניאלי וההתרגשות גאתה בקרבו.
אותו רגע הרים בורדל שוב את הטלסקופ על עיניו. לאחר רגע קל התכופף ולחש  אוזנו של הקברניט בקול רם דיו כדי שיגיע לאוזני דניאלי ובריידי, אך לא אל האחרים. 'לגולגולת יש רעמת שיער בצבע אדום…'.
'סוניה האדומה!' קרא ד"ר בריידי וקולו הדהד על פני הסיפון, חלול ומאיים. בורדל סטר לו לרוחב פניו וקולו היה חריף שלא כרגיל – 'אידיוט, תראה למה גרמת!'.
ואמנם, מחזה מעורר-יאוש התחולל בדקות הבאות על סיפון ה'סנטה לוקרצ'יה'.
רוח-הקרב נטשה את הצוות לחלוטין ובמקומה באה בהלה-המונית. אנשים רצו לכל עבר ומהפכה שררה על הספון. לא עזרו גם צעקותיו וגערותיו של הקברניט שהתרוצץ כאחוז-תזזית כבמקש לעצור את המהומה בגופו. תוך דקות הותרו סירות ההצלה ומלחים מבוהלים נמלטו מן הספינה. אלה שנשארו מאחור קפצו למים ושחו לעבר הסירות המתרחקות.
זיק של ייאוש הופיע בעיניו של ד"ר בריידי, 'ננטשנו', צעק, 'אנחנו אבודים'.
'לא יקרה לנו דבר אם ניכנע', הציע דניאלי.
הקברניט נופף בידו בחוסר סבלנות. 'סוניה לא לוקחת שבויים. היא תוציא אותנו להורג. זו הסיבה שהמלחים מיהרו כל-כך לנטוש את הספינה'.
דממה כבדה השתלטה על סיפון ה'לוקרצ'יה'. ארבעה אנשים עמדו שם, חסרי-יכולת להתגונן למול ספינת שודדי-הים המתקרבת אליהם במהירות, נושאת עמה מוות ודאי, וכל הנשק והתחמושת שסביבם אינם מסוגלים להועיל להם בכהו-זה. את הדומיה העל-טבעית הפריע קול, שבתנאים הנוכחיים היה המפתיע והמופרך ביותר שיכול היה להישמע – אריק בורדל צחק.
למול מבטם המשתאה של שותפיו למסע משך בכתפיו וחייך שוב. לאחר-מכן משך בשעות ראשו ולקו העליון נפרד מעל גולגלתו, מגלה מתחתיו רעמת שיער בלונדיני ארוך וגולש. הקמטים נמחו מפניו באמצעות ממחטה, כמו גם הגוון האדום. גוו הזדקף ללא מאמץ מיוחד ואשליית השומן שליוותה אותו נעלמה כלא-הייתה, כשגבהה דמותו בכעשרה סנטימטרים. הוא השליך את הפאה אל הגלים ועמד שם, שערו מתבדר ברוח, גבר בן-בלי-גיל שפניו שרובי השמש וחיוך של עליצות מרוח לו על פניו.
'אין-דבר', אמר, 'תמיד רציתי לפגוש פעם את סוניה'.

פרק רביעי

– ההשתלטות – רקוויאם – התנצלות פומבית
– בענינו של סר אריק ברתולומיאו – ביתו של ד"ר בריידי
– ברתולומיאו חוזר – סיום עגום ליום גדוש פעילות

ההשתלטות, משהחלה, לא ארכה זמן רב. הפירטים שטפו את הסיפון גלים גלים מבלי להיתקל בהתנגדות כל-שהיא. דבר שציפו לו, כנראה, משום שלא טרחו להפגיז את הספינה לפני המתקפה או אף להפעיל את המקלעים..דניאלי מצא עצמו אחוז בידי שני שודדים חסונים ונישא עם בני לוויתו לכיוון מה שהיה פעם מחסן נשק ורוקן עכשיו בזריזות מכל תכולתו. בפתח המחסן ניצבה אישה והתבוננה בהם בשוויון נפש. חיוך קל הסתמן בזוויות פיה משהבחינה בבורדל, שהילך לו בין שני מלוויו בחופשיות, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, ודניאלי לא יכול היה להימנע מלהבחין בהדרת הכבוד שליוותה אותו בשהותו החדשה, גם במצב מביך זה. סוניה (שכן הייתה זו סוניה, ומי אחרת יכולה הייתה להיות….) החוותה לעומתו תנועת-יד והוא השיב בקידה לעגנית למחצה, מבלי להסוות את ההבעה המשועשעת שעל פניו.
אולם את כל הדברים האלה ראה דניאלי מזווית העין, כמעט בלי להעניק להם תשומת-לב. את תשומת ליבו תפשה דמותה של סוניה, ומשתפשה שוב לא הרפתה ממנה. אין ספק שהייתה יפהפייה. כל מה שסיפר הקברניט היה אמת. שערה היה אדמוני וארוך – לא גוון החלודה הרגיל אלא משהו בוהק ומתכתי יותר, כמעט זוהר. פניה חיוורות ומדגישות זוג שפתיים מושלמות ומעליהן עיני-נשר ירוקות שמבטן חד ומהפנט. גבות דקיקות ומעוצבות היטב השלימו תווי-פנים שהיו מסעירים את ליבו של דניאלי למשך שבועות במצב אחר, אולם החבטה העזה שהשמיע גופו כשנחת על רצפת המחסן ותחושת הכאב שנלוותה לכך, השיבו אותו מהר למדי אל קרקע המציאות. רק אז הבחין בהעדרו של הקברניט.
פישרה של העלמות זו התגלה מיד. אלונזו דה-מדיצ'י הופיע במלוא-הדרו מאחרי אחד המקלעים והחל יורה לכל עבר. שודדים נפלו כזבובים לקצבו המטורף של המקלע ולרגע נראה המחזה כולו כריקוד מורכב ומוזר בהשתתפות צוות הספינה כולו ובהדרכתו של הקברניט אלונזו, שלא פסק לרגע מלירות ונראה כמהמהם תוך-כך איזה שיר. הוא הספיק לפגוע בכתריסר מהם לפני שיריה אחת, חדה וצלולה, פילחה את האוויר בקול שריקה. סוניה הורידה את ידה האוחזת באקדח, שומרת אותו קרוב לצידי גופה, והקברניט אלונזו דה-מדיצ'י מתח את ידיו לאחור, הפליט אנחה וצנח אל בין גלי הים בתנועה איטית וממושכת, כאילו היה נתון בסרט המוקרן בהילוך איטי. גופו הכה במים פעם אחת, צף על פניהם לרגע ושקע, ודניאלי דימה לראות חיוך על שפתי הקברניט בשניה האחרונה לפני ששקע לנצח במצולות, מקום הקבורה הראוי לו. הקסם, מכל מקום, החזיק מעמד שניות ספורות בלבד. סוניה החוותה בידה וחבטה עזה בישרה את סגירת הדלת על שלושת הנוסעים, על תקוותיהם ועל עתידם.
ברגע זה, אולי, הגיע הזמן לומר כמה מלים בזכות הקברניט אלונזו. אחרי הכל, לא בכל יום נאלצים אנחנו להיפרד מאדם כמוהו, והוא ראוי ללא-ספק ליותר ממעט המלים שיש ביכולתנו להקדיש לו.
למרות מזגו הנוח להתפרץ ואסופת הקללות הבלתי-נדלית ששימשה לו כשפה, היה אלונזו דה-מדיצ'י איש-מעלות. מוצאו היה ממשפחת אצולה איטלקית ששורשיה הגיעו עד למאה שתים-עשרה, והוא לא בייש במעשיו את מסורת הגבורה והאבירות של אבותיו. בקרב הספנים נודע כקברניט נבון אך עשוי ללא-חת, שכל מלח גאה היה לשרת תחת פיקודו. מלחמתו בפירטים הייתה לשם דבר בקרב יורדי ים-ג'ווה ועליות הגבורה שלו מולם בקרב במיצר גספר, בו זכה לצלקות המכוערות שעל חזהו ופצע אנושות את סוניה עצמה, מוכרות בכל מקום בו יודעים עדיין להעריך אומץ-לב אמיתי, גדלות-רוח, נאמנות וכבוד.
הנה, הקברניט, כמה מלים לכבודך. תקוותי שתסלח על קוצר היריעה והחיפזון שכן מאורעות גדולים עוד צפויים לנו, והזמן קצר.
'אני מקווה שתסלחו לי, רבותי', פתח מר בורדל, 'הייתי חייב להתנהג כפי שהתנהגתי, והדבר גם לי סגל לא פחות משגרם לכם. היה עלי להרחיק כל חשד מזהותי האמיתית כדי שאוכל לעקוב בשלווה אחריך, מר דניאלי, ואחרי הד"ר בריידי….'. 'אתה עקבת אחרי?, קטע דניאלי. 'קבל את התנצלותי שנית', המשיך בורדל, 'אני יודע על דודך ועל מטרת נסיעתך, אתה מבין. אני יודע גם על האוצר שהיה ברשותו לפני שמת. כמה גורמים רבי עוצמה מחפשים עכשיו אחרי האוצר הזה וביניהם גם האנשים שחיסלו אותו. חיוני היה שאוודא שאינך פועל בשירותו אל אחד הגופים האלה. אשר לך, ד"ר בריידי, סיבת נסיעתך ידועה לי, תסכים איתי בוודאי שהיה עלי לוודא שאין שלום גורם שליטה על מעשיך'.'לא, אינני מסכים !', ד"ר בריידי התרתח באופן פוטוגני ביותר, פניו האדימו ועורק גדול החל פועם בצווארו 'מי נתן לך את הזכות להתערב בענייני הפרטיים בשם איזה דוד של מר דניאלי שאיני יודע אפילו על קיומו. לא סבלתי אותך בתור אריק בורדל ואינני סובל אותך עכשיו, ואם כבר הגענו לכך', נשימתו הייתה מהירה ושורקנית והמלים יצאו מפיו חדות וחתוכות כמכות אגרוף, 'מי אתה בכלל?'.
לפני שהספיק בורדל לענות נפתחה דלת המחסן ובפתח ניצבו שני מלחים. הבכיר ביניהם, בר-נש עב-כרס ומגודל-זקן, פנה אליו בעדינות מפתיעה. 'סילביה מוכנה לראות אותך עכשיו, סר ברתולומיאו, אדוני. אם תואיל להתלוות אלינו…'. בורדל משך בכתפיו, החווה תנועה של שוויון-נפש לעבר שותפיו למסע ופנה לצאת עימם.
'אתה סר אריק ברתולומיאו?', הד"ר נראה כהלום-רעם.
'אני ולא אחר', השיב ברתולומיאו בחיוך, '…דוק'. הדלת נטרקה שנית ובמחסן נותרו דניאלי והדוקטור לבדם.
'מי זה בכלל סר אריק ברתולומיאו?', תמה דניאלי.
'אריק ברתולומיאו הוא גדול ההרפתקנים שידעה המחצית השניה של המאה העשרים', הסביר בריידי, 'הוא אמריקני במוצאו אבל חי רוב שנותיו באנגליה. יש הטוענים שהוא משמש גם כסוגן מיוחד של הסי.איי.איי., אך לא זו הדרך בה עשה את שמו'. הוא הפסיק לרגע כדי לסדר את מחשבותיו אז המשיך. 'האגדה מספרת שבהיותו נער עזב את ביתו על סיפונה של אניית-סוחר פרטית שהפליגה על הקו ג'קרטה-דובר. כבר במסעו הראשון נתקלה הספינה בפירטים שהשתלטו עליה ולקחו בשבי את הצוות. באישון לילה הצליח ברתולומיאו להשתחרר מכבליו, עשה את דרכו בזחילה אל מפתן התא שבו הוחזקו השבויים, עורר רעש שמשך את תשומת-ליבו של השומר ומשפתח זה את הדלת היכה אותו באמצעות קרש בעוצמה כזו שפיצח את גולגלתו. לאחר מכן שיחרר את שאר הכלואים ובהעדר הקברניט, שנהרג בקרב, הנהיג אותם להשתלטות מחודשת על הספינה. על מעשה זה זיכה אותו בעל קו הספנות בקצבה לכל חייו. כספים אלה, כך מספרים, השקיע בתבונה והם מקור עושרו'.
'ומה הלאה', תהה דניאלי, 'ומהיכן התואר סר?'.
'התואר סר קשור למקצוע שבחר לעצמו, אם מותר לכנות כך את תחום-עיסוקו. ברתולומיאו מכנה עצמו 'בורר בסכסוכים'. למעשה הוא אוסף מידע על פעולות פליליות בהם מעורבים סכומי כסף גדולים. בשלב מסוים הוא מתערב לצדו של הצד הצודק לפי שיקול דעתו ועוזר לו להביא את העניין לידי גבר מוצלח, תמורת אחוזים מהסכום שבו מדובר. ללא ספק זה בדיוק מה שהתכוון להציע לך'.
'זה נשמע יותר כמו אוכל-נבלות מאשר כמקצוע מכובד', התמרמר דניאלי, 'ועדיין לא סיפרת לי מהיכן התואר 'סר".
'אני מצטער אם גרמתי לך לחשוב כך', נענה בריידי, 'עשיתי לו עוול. מקצועו אצילי ביותר. הוא עוזר לאנשים תמימים המסתבכים עם גורמים פליליים ואלמלא הוא היו מסיימים את הפרשה במקרה הטוב ללא הכסף ובמקרה הפחות טוב כגופות באיזו תעלה. המקרה שבזכותו זכה בתואר אצולה הוא דוגמה טובה. זה היה לפני כעשר שנים. יהלום נדיר שהושאל למוזיאון הבריטי מבית המלוכה של נסיכות ערבי כלשהי הוצג במוזיאון בפריז. למרות כל אמצעי הביטחון שהופקדו על התערוכה נגנב היהלום, ושערורייה דיפלומטית נראתה בלתי-נמנעת. המשטרה חשדה באחד מעובדי חברת-השמירה, אולם לברתולומיאו היה מידע אחר…'.
'הוא זיהה בשיטת-הפעולה את טביעת אצבעותיה של חבורת פורצים מיומנת מארחי מבצעיה עקב זה זמן-מה, והחליט שזהו המקרה הנכון להיכנס בו לתמונה. מהיכרות עם דרכי-פעולתם הסיק שהזמן קצר, ובפרק הזמן שתבזבז המשטרה על כיוון החקירה העקר בו החלה יספיקו הפועים להוציא את היהלום מצרפת ואז יהיה קשה, אם לא בלתי-אפשרי, לעלות על עקבותיו'.
'ברתולומיאו גייס כמה מחבריו, כולם חיים מקצועיים, ויחד פשטו על מאורת הגנבים. הם פצעו שניים מהם ותפשו עוד שישה, אולם שניים נמלטו וברשות אחד מהם נמצא היהלום. בינתיים הוצב בתערוכה חיקוי של היהלום המקורי, כדי למנוע שערורייה, ולכן לא ניתן היה להטיל סגר על דרכי היציאה מן העיר ולחפש בגלוי בגלי הנוסעים. המצב נראה אבוד'.
'אז העלה ברותולומיאו רעיון מבריק. הוא הבין שהשודד המחזיק ביהלום יהיה עכשיו להוט להיפטר ממנו מהר ככל האפשר, שכן כבר לא עמדה לרשותו הרשת המסועפת של סוחרים ומודיעים שהייתה לכנופיה. הוא שכר אישה שהתחזתה לקונה פוטנציאלית ושאלה את זהותה של אלמה אוסטרלית עשירה ששהתה אותו זמן בליון.
פרסום שמה בחוגים המתאימים הוביל לפניה מצד הגנב, והתבצעה עסקה. ברתולומיאו אף הצליח ללכוד אותו לאחר שהתחזה במשך חודשים למור מזון העובד מול סניף-הדור שאליו נשלח הכסף עבור היהלום. היהלום הוחזר לבעליו וגם הכסף ששולם בעבורו, למעט העמלה שנטל ברתולומיאו, והתקרית הדיפלומטית נמנעה. על מעשה זה זיכתה אותו המלכה בתואר. זו הדרך בה הוא פועל'.
'אני מבין', אמר דניאלי, 'אבל מה גורם לו להתעניין בי?'
'אולי אם תספר לי סוף-סוף לשם-מה אתה נוסע לג'קרטה אצליח להבין משהו', ענה בריידי, 'הרי ברתולומיאו עצמו ניקה אותי כבר מכל חשד'.
לאחר הרהור קצר הסכים מר דניאלי לגולל בפניו את פרשת נסיעתו, למן אותו בוקר הרה-גורל בקיראון, דרך הישיבה אצל עו"ד כץ, המסע לאנגליה ועד לרגע זה. בריידי ישב בפנים חתומות ולא הפסיקו אלא לשם שאלות הבהרה שנגעו בעיקר לאמינותו של כץ ותקרית בנמל. משתם סיפור-המשעה הוסיף עוד שעה ארוכה לשבת קמוט-מצח ומלמל לעצמו הברות חסרות-שחר.
'נדמה לי אני מבין', אמר לבסוף, 'כספו של דודך הושג בדרכים לא-כשרות (והוא פטר את הסתייגותו הקלושה של דניאלי בנפנוף-יד). היה לו ללא-ספק קשר עם העולם-התחתון באינדונזיה, עולם בו מתגלגלים סכומים גדולים של כסף מהברחות סמים אל ומארצות-הברית. בשלב מוסים סר-חינו, כנראה, בעיני שותפיו והם הליטו לחסל אותו. משנודע לו על-כך הסתיר את כספו ודאג להסגיר את עניין הירושה, מן הסתם הסתיר עם הכסף גם חומר מפליל על שותפיו-לשעבר והניח שסידורים אלה ימנעו את רציחתו, שכן אם יעלם יעבור הכסף אליך והחומר המרשיע יימסר על-ידך למשטרה. הוא טעה.
'אל ברתולמיאו הגיע המידע על הרצח והוא הסיק מכך ומעובדת נסיעתך שקיימות שתי אפשרויות. או שאתה שותף לכנופיה שרצחה את דודך או לכנופיה יריבה המבקשת להזיק לה, או שאינך יודע דבר והאנשים שרצחו אותו משוכנעים שיוכלו לעקוב אחריך ולהשיג באמצעותך את מה שלא יכלו להשיג בדרך אחרת. בכל מקרה זהו בדיוק סוג המקרים שברתולומיאו אוהב, לכן התחזה לבורדל ועלה על הספינה לתהות על קנקנך. אני התחברתי אליך ולכן הפכתי לחשוד, והוא טרח לברר פרטים גם עלי'.
'הוא רמז משהו על סיבת הנסיעה שלך….', העיר דניאלי.
'אני מתנצל', מיהר בריידי להגיב, 'היה עלי לספר לך קודם. ביתי עבדה כסוכנת מיוחדת של משרד הבריאות האמריקני בג'קרטה. היא ניסתה לגלות את מקורן של תרופות מדוללות המוברחות לארצות-הברית, תרופות כאלה נמכרות לבתי-מרקחת בשבריר של מחיר התרופה המקורית ומסכנות את חיי החולים. היא התקרבה כנראה יותר-מדי לתשובות שחיפשה שכן אז נעלמה. השמועות אומרות שהיא מוחזקת בידי אחת הקבוצות החזקות בעולם-התחתון האינדונזי, קבוצה המונהגת בידי אדם המכונה 'המלך'. המשטרה פוחדת להתעסק איתו וממילא אינה ששה להתערב למען אזרחית מדינה זרה, ואצלנו הגורמים המוסמכים לא יכולים להתערב מאחר שאין הוכחות שהיא מוחזקת בניגוד לרצונה, וזהו עניין אינדונזי פנימי. הם יתערבו רק אם היא תירצח, ואני לא מתכוון להמתין לכך. אתה מבין, מאז מתה ג'יני אדל היא הדבר החשוב ביותר בחיי…'
שעה שהיו שקועים בשיחתם זו ירד מסביב הלילה. מבעד לצוהר המסורג נראו שמיים שחורים. עננים הסתירו את פני-הירח ורק אורו המנצנץ של פנס-ערפל ממגדלור מרוחק הזכיר למתבונן שהספינה נמצאת מרחק יום הפלגה, ואולי פחות, מן היבשה. דלת התא נפתחה וסר אירק ברתולומיאו צעד פנימה בלוית אותם מלים שבאו לקחתו קודם-לכן. הוא נראה עייף, שערו היה פרוע ושרוכי-נעליו פרומים, אך לאחר שגווע שקשוק המפתח בחור המנעול וצעדים כבדים בישרו על התרחקות שני המלחים התפשט חיוך רחב על שפתיו.
'אך, זו אישה, סוניה זאת', פנה אל השניים, 'אין מלים בפי'. ומיד פצח בתיאור ארוך ומפורט של כל קפל בגופה, מלווה בתנועות ידיים שהבהירו את כוונותיו במקום בו עלול היה שטף המלים להותיר מקום לספק. במשך עשרים דקות דיבר כמעט בנשימה אחת והביטויים העדינים ביותר בהם השתמש היו שורפים חור בעמוד לו הייתי מנסה לפרט אותם כאן. אז השתתק לפתע, נאנח אנחה עמוקה ומשך בכתפיו, 'אבל חייבים ללכת לישון עכשיו', האיץ בדניאלי ובדוקטור. מיד החל לערום לעצמו קש למחצלת סמוך לאחד הקירות, אלתר שמיכה מברזנט שמצא זרוק בפינת התא והחל לפשוט את בגדיו ולהניחם כשהם מקופלים למשעי על הרצפה לידו. משנסתיים תהליך זה והוא נותר בתחתוניו התמתח מלוא-גופו ונשכב בעיניים עצומות על המיטה המאולתרת.
'אבל…', גמגם מר דניאלי, 'מה השגת ממנה. הצלחת לדאוג לשחרורנו?'
'אה, זה….', ענה ברתולומיאו כמתוך חלום, 'היא תוציא אותנו להורג בבוקר בכל זאת'.
ולאחר שאמר מה שאמר הסתובב אל הקיר, התחבט כדקה אנה ואנה על מחצלת הקש, ונרדם.

פרק חמישי

– הלילה הארוך ביותר – ברתולומיאו מתעורר – 'הגיע הזמן' –
– אל מול כיתת-יורים – נשיקה קטלנית – את יפה מכדי למות' –
– אל סירת ההצלה – חיוך באפלה

לא יקשה על הקורא המעונין לתאר בעצמו את שעבר על גיבורינו אותו לילה. לא יקשה, אמרתי, ואני מתכוון לדניאלי ולד"ר בריידי לבדם, שכן אריק ברתולומיאו ישן שנת ישרים על גבי מזרון הקש המאולתר שלו, גופו רפוי לחלוטין וחיוך מרחף על שפתיו. אכן, דבר לא יכול היה להפריע לשינה שלווה זו מלבד אולי הנחירות שהשמיע, שלעתים היו כה רמות עד שכמעט והתעורר.
עבור בריידי ומר דניאלי, אם נחזור לענייננו, היה זה לילה רצוף שתיקות ארוכות הנקטעות בפרצי שיחה סוערים. לילה שבו הועלו ונדחו בזו אחר זו תוכניות בריחה מטורפות ונואשות יותר ויותר. עבורם היה זה הלילה הארוך ביותר בחייהם וסיומו מצאם חפויי-ראש, סחוטים מהמאמץ, ישובים איש איש בפינתו ומשלימים לאיטם עם גזירת המוות הבלתי-נמנע.
משחדרו קרני השמש הראשונות אל התא החל ברתולומיאו לנוע באי-שקט על משכבו. הוא הסתובב לצד אחד, מלמל משהו וחזר להסתובב אל הצד השני. מזרון הקש לא היה עשוי בקפידה ומסתבר שדבר-מה דקר אותו בגבו, שכן הוא הפליט קריאת כאב וזינק במפתיע על רגליו. שותפיו לגורל תלו בו מבטים נדהמים.
בוקר טוב, אמר ברתולומיאו לאחר התלבטות קצרה, תוך שהוא מתקין את חגורת מכנסיו ומגרד בגבו בו זמנית. שום תשובה לא באה.
בוקר טוב, חזר שנית, אולם השתיקה נשמרה.
ברתולומיאו הניד ראשו באיטיות מצד לצד (עדיין, יש לציין, תוך גירוד נמרץ בגבו). 'לעזאזל הפרעושים'. לאחר מכן חזר לנושא הדיון, 'משהו קרה, רבותיי, לא ייתכן שפגעתי במישהו במשך הלילה, לא-כן?'
'איך אתה יכול להיות עליז כל-כך', רטן בריידי בטון מאשים.

'אה, ובכן מכך אתם מודאגים', ברתולומיאו נראה כאילו רק עכשיו חדר נושא מיותר וחסר-חשיבות זה למחשבתו. 'אל תדאגו', הוסיף, 'הכל יבוא על מקומו בשלום. ומלבד זאת, לא בכל יום יוצא לאדם להיות מוצא להורג, וכדאי אם כבר להפיק את המרב מן החוויה'. לאחר שסיים את נאומו, שלא התקבל בשבחים שהיה ראוי להם, נפנה להכין את ארוחת הבוקר משאריות האוכל שניתן להם בלילה שעבר. אם עשה את מלאכתו היטב לא נדע לעולם, שכן הוא היה היחיד שטעם מסעודה זו, האחרים היו טרודים מכדי לאכול.
הדקות נקפו לאיטן והזמן, כך נראה, קפא כמעט במקומו. לדניאלי היה הרושם כאילו הזמן עצמו ממאן לנוע לעבר הרגע הגורלי, כאילו השמש קופאת במקומה, ממאנת לנוע בקצב שקבע לה סיבובו הבלתי-נמנע של כדור הארץ.
אולם טבעם של הרגעים לחלוף ויתאמץ ככל שיוכל, אין בכוחו של גורם כלשהו לעמוד בפניהם וכך, בעוד דניאלי מנחם עצמו במחשבות אלה נפתחה הדלת וצלליותיהם של ארבעה מלחים חמושים הצטיירו למול עיניהם המסונוורות לרגע של גיבורינו. 'קומו', אמר אחד מהם, 'הגיע הזמן'
ברתולומיאו קם על רגליו בדומיה והושיט את ידו לדניאלי, שקיבלה בתודה. בלעדי היד המושטת, ספק אם היה בכוחו לעמוד על רגליו. ד"ר בריידי קם בכוחות עצמו, אולם ניכר היה בו שבירכיו רועדות והוא הלך בקושי. 'היה שלום, דויד', לחש כשעבר ליד דניאלי, 'היה נעים להכירך'. 'חסוך את הדרמות, דוק', חתך ברתולומיאו בצינה מופגנת, 'עוד תהינה לך הזדמנויות מתאימות יותר'.
כך, אם כן, יצאה חבורה אל הסיפון. ראשונים צעדו שני שודדים ואחריהם ד"ר בריידי, צעדיו כבדים ואיטיים וחזותו כשל מי שאבדה תקוותו. דניאלי הלך אחריו, נתמך מאחור בידי ברתולומיאו. האחרון שרק לעצמו פזמון עליז ונראה יותר כאדם המצפה לסעודה חגיגית מאשר כמובל אל התליין. את המצעד סגרו שני המלחים הנוספים כשאקדחים שלופים בידם מכוונים אל גבם של הנידונים.
תהלוכה זו התקדמה מטרים ספורים בלבד, עד התורן הראשי. שם הוצבו שלושת הנידונים כשגבם לתורן ומלוויהם נטשו אותם כדי להצטרף לקהל הצופים, כשלל את מרבית צוות הפירטים. לפני הקהל עמדה קבוצה של חמישה נושאי רובים ומפקדם, אוחז חרב. הייתה זו כיתת-היורים.
סוניה צעדה קדימה מתוך הקהל ופתחה בדברים. 'אין צורך להאריך. כולכם מכירים את החוקים. חוקי הים אינם מתירים לקחת שבויים ומשום כך אין לי ברירה אלא לדון אתכם למוות. גזר הדין יבוצע מיד. האם יש למישהו מכם משאלה אחרונה?'.

ברתולומיאו צעד קדימה וקד קידה עמוקה. 'לאור יחסינו המיוחדים, גברתי', פתח בנימוס מופלג, 'קיוויתי שתינתן לי הזכות להיפרד מן החיים בצורה היפה ביותר עליה יכול אני לחשוב. קיוויתי, אם תותר לי החוצפה לבקש, לנשיקה אחרונה מידך'. והוא שב לאחור בחיוך שהיה כמעט מודגש.
סוניה לא יכלה להימנע מלהסמיק, לקול מצהלות הצופים, אולם קולה כשדיברה היה קר. 'הזמן לשעשועים עבר, סר ברתולומיאו. הגיע הזמן לכדורים'.
אולם מלמול של חוסר שביעות רצון עלה מקרב השודדים ולאחר סדרה של דחיפות ומלמולים צעד אחד מהם קדימה – 'הקברניטה, החוק אומר שעלייך להיענות', אמר ומיהר לחזור לאחור.
לסוניה לא נותרה ברירה, ולקול מצהלות המלחים קרבה אל ברתולומיאו והגישה אליו שפתיים שנראו לפתע כה דקות עד שבקושי ניתן להבחין ביניהן. ברתולומיאו נשק לה.
אולם באותו רגע הספיק סר אריק לבצע סדרה של פעולות שסימאה את העין במהירותה. כל-כך מהר קרה הכל עד שגם שנים אחר-כך ובסיועה של פעולת חשיפה נמרצת, לא הצליח דניאלי להבהיר לעצמו מהו בדיוק שארע באותן שניות. מכל מקום, בסיומה של הפעולה הייתה סוניה אחוזה בין זרועו של ברתולומיאו לגופו כבמעין צבת. ירייה נשמעה בקושי מעל רחש הגלים ומפקד כיתת-היורים אחז בחזהו והתמוטט אל הסיפון. האקדח שהופיע משום מקום בידיו של ברתולומיאו נצמד לראשה של סוניה. 'אמרי להם שיזרקו את הנשק', פקד.
סוניה נשכה את שפתיה כמהססת ואולם ברתולומיאו הידק את אחיזתו בה ודרך את האקדח, 'קדימה, יקירתי, את יפה מכדי למות כל כך מוקדם'.
'זירקו את הנשק, כולכם!.
המלים יצאו מפיה חדות וברורות ופיקודיה מיהרו להישמע לרצונה. דניאלי מצא עצמו מתפעל מן הדרך שבה כפתה עליהם לציית אפילו במצב חסר הישע בו היתה נתונה. 'זירו הכל לים', פקד ברתולומיאו ולהנהון קצר של סוניה מיהרו השודדים לעשות כרצונו. 'עכשיו, הורידו את הסירה'.
סירת הצלה בעלת זוג משוטים אחד הורדה לאיטה אל המים וד"ר בריידי החל משתלשל לתוכה בסולם חבלים שנקשר אל הסיפון.
'חכה רגע', פקדה סוניה אל ברתולומיאו. 'אני מבינה שאתם לוקחים אותי אתכם'. ברתולומיאו הנהן קצרות, 'אני מתחייב לדאוג לשלומך', ענה, 'ולא להסגיר אותך לשלטונות'.
ד"ר בריידי השמיע נחרת בוז, אולם סוניה נראתה מרוצה.
מכאן והלאה התנהלו העניינים במהירות. מזון ושתיה הורדו אל הסירה. סוניה התישבה בחרטום, יחד עם ברתולומיאו, ודניאלי ובריידי אחזו במשוטים והחלו מושכים אתהסירה, תנועה אחר תנועה, בכיוון המנוגד לנתיב הספינה.
רק עכשיו השתחררה אנחת הרווחה שהייתה עצורה בחזהו של דניאלי דקות ארוכות. הוא עזב את המשוט והחל רועד בכל גופו, מתכווץ בתוך בגדיו משל נאלץ להילחם בקור עז במיוחד. ואולם התלאות שעבר באחרונה חישלו מעט את רוחו והוא התעשת במהירות. בתנועות קצובות וארוכות התרחקה סירת המשוטים מן הספינה, ועד מהרה שקע אחרון תרניה אל מעבר לאופק.
ד"ר בריידי הניח את המשוט מידו. "מה בדעתך לעשות בה כשנגיע לחוף', פנה אל ברתולומיאו בארשת מאשימה. 'אתה מתכוון לסוניה בודאי', חייך השני, 'מוטב שתפגין יותר אדיבות בנוכחותה של גברת. ואשר לשאלתך, הבטחתי לה את חסותי ואני מתכוון לעמוד בהבטחה'.
'היא ניסתה להרוג אותנו'.
'באמת, דוק', ענה ברתולומיאו, 'אתה חייב להבין שזה היה עניין מקצועי בלבד'.
'הוא צודק', התערבה סוניה, 'אינך מבין, המוניטין שלי יינזקו אם אשאיר שבויים בחיים'.
'הוא מטורף!' התפרץ בריידי, 'הוא מטורף והיא כלבה צמאת-דם. דויד,, אתה חייב לעזור לי'.
אולם דניאלי, שהיה היחיד שהמשיך במלאכת החתירה כל זמן הויכוח, וישב כשמבטו מופנה אל מאחרי גבם של הניצים, רק הצביע בידו אל האופק וגרונו נשנק. שם, כרוח-רפאים בחצות הלילה, שליח מבשר-רע של מלה ומוות, הגיחה מבין הגלים ספינת הפירטים, ונחה עתה בכבדות לצד סירת ההצלה. לרגע דומה היה כאילו אפילו המשיכו לחתור'.
'הרי אין להם נשק', נזכר דניאלי.
'שטויות', היה ברתולומיאו, זריקת הנשק לים רק עיכבה אותם במקצת, בספינה שלהם מצויים נשקים בכמות  המספיקה לגדוד. המשך לחתור'.
'אבל לאן'?
'אני אכוון אתכם', התערבה סוניה, 'לא נוכל להיכנס מהנמל הראשי של ג'קרטה משום שהם יזהו אותי מיד, ומלבד זאת הפירטים יטביעו אותנו אם יחשבו שאתם מתכוונים להסגיר אותי לשלטונות, זו הסיבה שהם מלווים אותנו באדיקות כזו. אנחנו נעלה לחוף כמה קילומטרים דרומית לג'קרטה, במפרץ טבעי שאני מכירה. יש שם שוניות מסוכנות ושום ספינה לא תוכל להגיע אתנו אל החוף'.
'מדוע שנבטח בך?', בריידי נופף בידיו בקוצר רוח לעבר ברתולומיאו, 'אני מבין, אני מבין, אין לנו ברירה. רק לא ברור לי למה אתה מרוצה כל-כך'.
ברתולומיאו רק חייך.
החתירה נמשכה באין מפריע כל היום. דניאלי, שזרועותיו לא הורגלו במאמצים כאלה, הוחלף על-ידי ברתולומיאו וסוניה נשארה לשבת לבדה בחרטום הסירה, לאחר שנתנה את מילתה שלא תנסה להימלט, ותחת מחאותיו הכבדות של בריידי. ספינת הפירטים עקבה אחריהם ממרחק בטוח.

לאט לאט החל המרחק בין הספינה והסירה לגדול. 'אנחנו מתקרבים לחוץ', הסבירה סוניה, 'הם פוחדים מהשוניות'. ככל שאימץ את עיניו לא ראה דניאלי דבר מלבד ים וגלים.
טלטלה עזה עקרה אותו ממקומו והטיחה אותו בקרקעית הסירה. יד אחזה בו ומשכה אותו למעלה ובריידי תחב לידו דלי. 'זה לא הזמן לשכב לנוח', צעק ומיהר אל המשוטים, 'עלינו על שרטון'.
השעה הבאה עברה על דניאלי בתנועה חדגונית ומייאשת, לשאוב את המים, להרים את הדלי ולרוקן אותו אל מחוץ לסירה. על המשוטים ישבו ברתולומיאו ובריידי וסוניה ניווטה אותם במיומנות. לאחר זמן נרגעו המים והם הבחינו מרחוק בחוף.
יקצר המקום לתאר כאן את הנחיתה על החוף. המפרץ היה מלא בשוניות והתמרונים נמשכו זמן רב. לא אחת כמעט התהפכה הסירה על יושביה ואולם לבסוף, בשעות בין-הערבים המאוחרות, מצאו עצמם ארבעת הנוסעים על חוץ מבטחים. כואבים, אמנם, מוכים וחבולים, אך בטוחים ורגועים בפעם הראשונה מזה יומיים.
ומאוחר יותר בערב, שעה שיש למול מדורה ואכל שעועית מחוממת ולחם יבש פנה דניאלי אל ברתולומיאו, 'נראה לי שסוניה השאירה בתאה את האקדח בכוונה', אמר, רק כך אני יכול להסביר את כל מה שקרה'.
ממקומה בחיקו של ברתולומיאו ענתה סוניה – 'מר דניאלי, באמת! כבודי המקצועי לא היה נותן לי לעשות דבר שכזה'
והיא חייכה, היה זה החיוך הכובש ביותר שראה דניאלי מימיו.
פרק שישי

– התייעצות בבוקר – סוניה האדומה? – מסה קטנה בדרך לג'קרטה –
– 'הנמל בג'קרטה אינו מקום נחמד' – סכינים באפלה – לנוחותו
של הקורא יעצור הזמן לרגע – סימנו של 'המלך'
– במשרד של עו"ד פינג

אם נבחר להתעלם ממעט התקריות המוכרות זה כבר לקוראי הסיפור הזה (ד"ר בריידי: 'חייבם לפחות לקשור אותה', אבל אפילו דניאלי הפסיק להתייחס לכך) ניתן לומר שהלילה עבר על גיבורינו בשלווה יחסית. בבוקר כינס ברתולומיאו את כולם להתייעצות.

'נחתנו מספר קילומטרים דרומית לג'קרטה', פתח, 'ונוכל להגיע אל העיר במספר שעות הליכה. אני מבין, דויד, שברצונך להמשיך ולחפש אחר ירושת דודך'.
'עלי להגיע אל משרדו של עו"ד דאן פינג'.
'ברור לך בודאי', ברתולומיאו התעלם מן ההערה, 'שיש רבים בג'קרטה שישמחו לנשל אותך מן הירושה, ולא יצער אותם ככל אם תאלץ להיפרד בתהליך מכמה מאבריך. אתה זקוק לעזרה, ואני, כפי שכבר אמרתי, מוכן לעזור. גם סוניה תצטרף, אם תסכים. היא מכירה את ג'קרטה ואת העולם התחתון של אינדונזיה כאת כף-ידה'.
דניאלי הנהן, הצעת העזרה היוותה בעבורו הקלה, ואפילו אם פקפק מעט בכנות כוונותיה של סילביה האדומה, הרי ששמר את הסתייגויותיו לעצמו.
'אשר לך, ד"ר בריידי, המשיך ברתולומיאו, 'ביתך מוחזקת, לדעתי, בידי אחת מהכנופיות המרכיבות את העולם התחתון של ג'קרטה. מכיוון שאנחנו עומדים לעורר שם מהומות, כדאי יהיה לך להצטרף'.
'בודאי שאצטרף', רטן בריידי, 'איך אוכל להפקיר את דויד בידי צמד שודדים כמוכם'.
'אגב', התערב דניאלי, 'סילביה מבוקשת בג'קרטה. אם נגיע לשם היא תיעצר במקום'.
'אל תדאג', חייכה סילביה, 'לזה דאגתי כבר מזמן'.
בתנועה ארוכה ואיטית, כשל קוסם, הרימה את ידה אל רעמת השיער האדום שכה הרשימה את דניאלי ומשכה בה קלותץ השיער ניתן ממקומו ותחתיו התגלה ראש מגולח למשעי.
'פיאה?', ברייד כמעט ונשנק'.
'לא בדיוק, דוקטור. הפיאה עשויה משערי שלי. הכנתי אותה בעצמי ומאז אני מקפידה לגלח את ראשי מדי-פעם. קר בדרך זו אני מסוגלת להבטיח לעצמי חופש תנועה על היבשה'. היא בחינה במבטו החוקר של דניאלי, 'נזירות, כידוע לכם, נוהגות לעתים לגלח את שערן'.
סוניה פנתה אל מאחרי אחד העצים ודקות ספורות לאחר-מכן הצטרפה אליהם בשנית, לבודה הנזירה. התחפושת הייתה מושלמת, וגלימת הנזירה הוסיפה עשר שנים לגילה. התנהגותה, יש לציין, השתנתה בהתאם. עיניה סטו לצדדים בשפל-רוח וחמקו ממבטי האחרים, גווה נכפף מעט תחת משא הקדושה ורגליה נגררו על האדמה והשמיעו רחש בלתי-פוסק. 'האחות אסתר', הציגה עצמה בפניהם.
ברתולומיאו נראה מרוצה. 'אם הכל מסוכם', קרא, 'הגיע הזמן לצאת לדרך'.
לא נתעכב כאן על המסע לג'קרטה, שארך שעות ארוכות ולא כלל מאורעות מעניינים כלשהם. במקום זאת ננצל אנו את הזמן בניסיון לדור מעט אל מתחת לעורו של דניאלי שהרי הוא, כזכור, גיבורו של הסיפור הזה.
דומה כי את דעתו של דניאלי טרדה אותה שעה יותר מכל שאלת יחסו אל סוניה. או, יותר נכון, השאלה מהי הדרך הנכונה להתייחס אליה.
כדי להבין טוב יותר מדוע טרדה סוניה את מנוחתי עד כדי-כך כדאי אולי לחזור מעט אחורה בזמן, אל המחסן שעל סיפון ה'סנטה לוקרצ'יה'. כבר אז, בלילה הארוך ההוא, פיתח דניאלי שיטה משלו להתייחס אל חבריו למסע. הוא גילה שבדרך זו יוכל למצוא הגיון כלשהו במאורעות שנעשה בעל-כרחו שותף להם, ובהתנהגותם של האנשים שפגש. השיטה היתה פשוטה, הוא יעניק לכל אחד מחבריו את זהותו של אחד מגיבורי סיפורי ההרפתקאות שאהב.
במבט ראשון היתה ההתאמה קלה ומהירה. הוא בחר להתעלם מאי-ההתאמות הקלות שהציבו חבריו למסע בפני הסכמה שלו, והתרכז בנקודות הדמיון. סר אריק ברתולומיאו, למשל, התאים להפליא לתפקיד ההרפתקן הנועז וקר הרוח דוגמת אלן קווטרמיין או שרלוק הולמס (ויותר, יש לציין, לדמותו של הראשון, שכן הולמס מחוסר כמעט לחלוטין דחפים ותשוקות אנושיות ולברתולומיאו היו מהם די והותר).
ממילא מדובר במקרה זה בדמות מורכבת שמניעיה אינם תמיד ברורים לעין הקורא וצידה מוסרי, אם לנקוט לשון עדינה, מבולבל במקצת.
מסיבה זו לא הפריעה לו העובדה שברוב המקים לא הבין את מעשיו ומחשבותיו של ברתולומיאו. הוא חש, עם זאת, וגיבה תחושה זו בתכונותיהן של הדמויות אליהן קישר אותו, שיש לתת בו אמון.
ד"ר ברידי התאים לדמותו של ד"ר ווטסון או, במחשבה שניה, לזו של המפקח לסטרייד. הוא נזקק לשירותיו של ההרפתקן, אך לא יכול היה להסתיר סלידה קלה מהאיש ומשיטותיו.
לעצמו ייחס תפקיד דומה לתפקידו של ג'ים ב'אי המטמון' (הוא בחר בדמות זו מבין עשרות הדמויות הדומות לה משום שגם המאורעות הנוכחיים היו קשורים בחיפוש אחר מטמון), תפקיד של מי שגורם לכל העלילה להתגלגל במסלולה למרות שהוא עצמו אינו אלא מתלמד. קוראי המלומדים יסכימו בודאי שמחשבות אלה לא נעדרו היגיון מסוים.
הדמות היחידה אותה לא הצליח לתחום במסגרת שהמציא הייתה סוניה היא לא התאימה במיוחד לתפקיד הנערה במצוקה (תפקיד זה ייעד לביתו של ד"ר בריידי, וגם כאן לא התאים דימוי זה המיוחד, אך לא נקדים את המאוחר). גם לתפקיד הגיבורה הנשית הרעה לא התאימה באופן-מלא. היא הייתה יפה מדי והרומן שלה עם ברתולומיאו עמד גם הוא בסתירה ליוותה בתפקיד זה. היא הייתה גורם זר ומטריד בסיפור שהחל רוקם לעצמו ועם זאת לא יכול היה לנטור לה על כך, במיוחד כשחייכה….
אבל די בזאת. הנה, מבין פיתולי הדרך, מגיח חוף הים ואת הנוף המרהיב שובר בגסות של רציפים ומבני אבן, ספינות ותרנים, נמל ג'קרטה. הגענו.
דניאלי עמד כבר לצאת מן היער שבחסותו צעדו עד אז כשלפתע נמשך לאחור בגסות ומצא עצמו בקרחת קטנה, מוקפת מכל עבירה בעצים בעלי פרחים לבנים כחרסינה (עצי פרנגיפני, כפי שלמד מאוחר יותר). חבריו למסע ישבו כבר שעונים אל גזעי העצים וברתולומיאו הסביר בלחש, 'מוטב שנחכה עד שיחשיך, בואנו צפוי ואיננו רוצים לעורר מהומות'. דניאלי הנהן בהבנה.
הזמן שנותר עד רדת הערב עבר עליהם בשתיקה, מסוגרים איש איש בהרהוריו. לאט לאט החשיך היער עד שבקושי יכולת לראות מעבר לקצה אפל (הירח נעדר מן השמיים אותו לילה) וברתולומיאו סימן בידו להמשיך. 'דויד', הורה, 'צעד מיד לפני. אתה הנכס העיקרי שלנו ולא נרצה לאבד אותך'. 'הנמל בג'קרטה', הוסיפה סוניה, 'אינו מקום נחמד'.
כך נעה החבורה הקטנה אל תוך הנמל. בריידי בראש, אחריו סוניה, בלתי-נראית כמעט בתלבושת הנזירה הכהה. אחריה דניאלי ובמאסף ברתולומיאו, ששמר על מרחק קטן אך משמעותי מן השיירה שלפניו, עד שמתבונן לא מיומן יכול היה לשער שאינו שייך אליה כלל.
הנמל היה חשוך לחלוטין, למעט אורותיהן של הספינות העוגנות ופנס בודד שדלק בחזיתו של פונדק. 'המלח המאושר', היה שמו של מוסד זה.
מלחים מאושרים, אכן, נראו כמעט בכל פינה, שרועים מלוא קומתם על הרציף כשבקבוק מסוג זה או אחר זרוק לידם או מתנודדים בזוגות ובחבורות לאורך הרציפים ושרים בבליל שפות את מה שנראה היה לדניאלי כשיר אחד, המורכב מחזרות אינסופיות ותיאורים גרפיים למדי של סיפור מעלליה ומסעותיה של איזה בשם מול, שלא החזיקה, כנראה, בכל מקצוע מכובד.
מלח מאושר אחד, שבניגוד למרבית האחרים ניצב עדיין על רגליו (אם כי הזווית המסוכנת בה נטה גופו עם כל צדע וקו העקלתון המסובך שציירו צעדיו על הרציף יצרו את הרושם שמדובר במצב זמני בלבד) התקרב לאיטו אל החבורה הקטנה ונופף אליהם בידידותיות בבקבוק ריק למחצה. דניאלי החזיר לו נפנוף. להפתעתו גילה כי מסלולה של חבורתו חצה את זה של המלח ועד מהרה ניצבו זה מול זה, כשמרחק צעדים ספורים מפריד ביניהם. נדמה היה לו באותו רגע שראה משהו מנצנץ אחוז בידו של המלח ואז, תוך רגע קט, חשך הכל סביבו והוא חש חבטה עזה בגבו. משהתרומם על רגליו היה המלח מוטל על הרציף, כשסכין נעוצה בביטנו.
אל נא תתרגז, הקורא. הייתה זו חובתי להבהיר עד כמה מהיר היה מהלך העניינים בתקרית זו, והייתי חוטא לאמת אילו תיארתי את המעמד כארוך מכפי שהיה במציאות, או מייחס לדניאלי ידע כלשהו בפרטי האירועים (הוא שמע את תיאור הדברים רק מאוחר יותר, מפי ד"ר בריידי). אולם אין בכוונתי לשלול ממך את תיאורי האלימות שהם נשמת-אפו של כל סיפור הרפתקאות המכבד את עצמו. לשם כך, אם כן, ולכבוד קוראיו המכובדים של סיפור זה, יעמוד עתה הזמן לרגע קט מלכת ויאפשר לנו לחזות במאורעות כפי שקרו, תמונה אחר תמונה.
נחזור, אל עמדת הפתיחה של הקרב הקצר. המלח עמד, כזכור, מטרים ספורים מדניאלי, שמבלי-משים הרחיק מעט מחבריו וניצב מעט לפניהם. בשלב זה הפעיל המלח את הסכין הקופצת, שהייתה חבויה בידו עוד קודם לכן, וזהו פשר הנצנוץ שראה דניאלי. תוצאות המעשה היו, ללא ספק, פטליות עבור גיבורנו אלמלא תגובתם המהירה והמתואמת של שנים משותפיו (הם חילקו ביניהם מראש את התפקידים, שכן חזו אפשרות לתקרית כגון זו).
סוניה זינקה קדימה והדפה את דניאלי בגבו תוך הפעלת כוח סביר. חבטת ראשו בקרשי הרציף גרמה לו לאבד את הכרתו לרגעים ספורים. באותו רבע עצמו שלף ברתולומיאו סכין והציב עצמו בין דניאלי המעולף לתוקפו.
כיצד אוכל לתאר את רישומן העז של השניות הללו. את ברק העיניים הרושפות, קרני האור החיוורות מן הפנס הנשברות על להבי הסכינים, קרני האור החיוורות מן הפנס הנשברות על להבי הסכינים, שיניהם החשוקות של שני הגברים הסובבים זה את זה כציידים המשחרים לטרף, ומעל לכל את הדממה שנשתררה בנמל כולו, כאילו אפילו הרוח רק מחכה לדעת את תוצאות ההתמודדות. אכן, חיזיון נורא-הוד היה זה, וכדרכם של חזיונות כאלה התפוגג באותה מהירות בה נוצר.
בזעקת אימים הסתער המלח על ברתולומיאו, סכינו שלוחה לפנים בגובה החזה. ברתולומיאו החליק ברגל אחת קדימה, חלף מתחת ללהב המושט וסכינו שלו שקעה בביטנו של התוקף ביש-המזל. הוא השלים גלגול הצידה ונעמד שוב על רגליו כחמישה מטרים ממקום הקרב, ללא פגע.
האירוע כולו נמשך שניו אחדות. בסיומו הושב דניאלי להכרתו בסיוען של סטירות קצובות מידיו של ד"ר ברייד. המלח שכב מת, ולא ניתן היה לעשות דבר למענו. מכיוון שכך סבר ברתולומיאו ששום רע לא ייגרם אם יערכו חיפוש בכליו, שהרי לו היה נותר בחיים, אין ספק שהיה ממהר לסייע בדם ולנדב כל מיעד שהיה ברשותו. החיפוש הניב ערמת שטרות חדשים, שלא הספיקו אפילו להתקמט, ופתק עליו צויר סמל. משהו שהזכיר חרב פיפיות נעוצה בכתר-מלכות. ד"ר בריידי התבונן בו בבעתה, 'המכתב האחרון שקיבלתי מאדל היה על נייר עם סמל כזה'.

'אם כך, טוב שהצטרפת אלינו, דוקטור', קרא ברתולומיאו, 'זהו סמלו של 'המלך', מנהיגה של הכנופיה המסוכנת ביותר בג'קרטה. יש לה שלוחות על פני אינדונזיה כולה. אין ספק שביתך נמצאת בידיו והוא זה ששילם לידידינו שם על-מנת להיפטר ממר דניאלי'.
'והוא זה שרצח את דודי דומיניק', השלים דניאלי.
סוניה משכה בכתפיה בקוצר-רוח, 'לא הייתי קופצת למסקנות, דויד, העניין יותר מסובך. ומכל-מקום, מחר נהיה חכמים יותר'.
סיומו של הלילה לא הביא עימו מאורעות נוספים הראויים לציון והבוקר, המפציע מוקדם באזורים אלה של העולם, מצא את גיבוינו ישובים במשרדו של עו"ד דאן פנינג. לא אשחית מלים על תיאורו של הנוטריון הנכבד והקורא המעונין מוזמן לפנות לתיאורו של עו"ד כץ בפרק הראשון. מעבר לעיניים המלוכסנות יותר או פחות ולשיער המדלדל עם השנים עורכי-הדין נראים, בכל שפה ובכל מקום, אותו הדבר.
נדלג גם על הפרוצדורה הארוכה שבה נאלץ מר דניאלי להוכיח את זהותו (שכן מזוודתו וניירותיו נשארו על סיפון ה'סנטה לוקרצקיה') ושנסתיימה בעקבות שיחת טלפון למשרדו של עו"ד כץ, ונעבור ישר לאותו רגע בו הושיט פינג לדניאלי מכתב חתום בציינו, 'מסמך זה הופקד בידי על-ידי דודך ימים ספורים לפני מותו הפתאומי. איני יודע מה כתוב בו, ומסירתו לידיך היא ההתחייבות היחידה שלי לירושתו של מר דומיניק דניאלי. אני רואה עצמי משוחרר מן העיסוק בענייניו'.
מר דניאלי התעלם מנימת הזירוז שבנאום הקצר ובניגוד לכל כללי הנימוס שקע לאחור בכיסאו ופתח את המכתב. שלושת מלוויו הצטופפו מאחרי גבו, אולם מאחר שהמכתב היה כתוב עברית, ספק אם הבינו הרבה מן הנאמר בו.
היה זה, מכל מקום מסמך ארוך למדי ומפורט ומוטב שנקדיש לקריאה יסודית בו את הפרק הבא.

פרק שביעי

– מכתבו של הדוד דומיניק – השלווה מופרת – מר דניאלי מופתע

'אחיני היקר', נפתח המכתב, 'הרשה לי להזהיר אותך. אם אתה קורא במכתב זה ברור שהתרחשו מספר מאורעות. ראשית, אני איני עוד בין החיים, ומותי, מן הסתם, לא בא לי בדרך טבעית. טוויתי רשת מסובכת וסופי שנפלתי בה בעצמי אך לפחות יכול אני לומר שחיי הוקדשו למטרה נעלה וסופם לא בייש את תכולתם. אבל די בכך, לא לשבח את עצמי אני בא, כי אם לקבור אותי (כפי שאמר כבר רומאי אחד), ומכתב זה, אני חושש, עלול להסתבך במהרה עד כדי כך שלא יועיל לך במאום.
מכאן ואילך אשתדל לכתוב בפשטות. ללא ספק עברת דרך מרובת-תלאות מקיראון לכאן. הודה בשמי לידידי סר ברתולומיאו שהתנדב להשגיח עליך בדרכך. מתוך היכרותי עמך הנחתי שתבוא בדרך הים, וכן הנחתי שיהיה מי שיצפה לך בבואך ואולי אף במהלך הנסיעה. מסיבה זו ביקשתי ממנו לעשות עבורי את השירות הזה. ברתולומיאו מוכר מדי בקרב העולם התחתון של ג'קרטה ולכן הכרחי היה שייסע בתחפושת, כדי לאפשר לו חופש פעולה. זו גם הסיבה שלא הזדהה בפניך מיד עם תחילת המסע. אם הכל עבר כשורה אנה תן בו מרגע זה ואילך את אמונך המלא'.
דניאלי הרים את ראשו מן הדף ונתקל בחיוכו המאשר של ברתולומיאו, לולא היה היחיד שנשאר ישוב בכיסאו התנוחה שלא אפשרה לראות את הכתוב יכול היה להישבע שהוא קורא עברית. תשוש מהפתעות ומוכן, כך חשב, לכל, החזיר את עיניו אל המכתב.
בניגוד לדעה מקובלת במשפחתנו היקרה (ואיני מתרעם על כך. לדידנו הפולנים כל מי שהרחיק אי-פעם מביתו מעל שלושים קילומטר בלי סיבה מוצדקת אינו יכול להיות אדם הגון) אינני פושע. עובדה זו אמור לגרום לך צער משום שאתב מבין ודאי שהירושה, שבשלה הגעת עד הלום, אינה יכולה להיות גדולה כל כך. לא נורא, גם אוצרי הצנוע יכול הספיק כדי לקיים אותך בכבוד.
לפני שאתאר בפניך את הפרשה הנוכחית שבשלה מצא אותי, כנראה, סופי העגום, עליך להתוודע אל הרכבו של העולם התחתון בג'קרטה ולמצב העניינים שהביא לשליחותי הנוכחית. אם הפרטים הבאים מוכרים לך, יהיה עליך לסלוח לטרחנותי. אבל בל לדבר סרה במתים…

העולם התחתון בג'קרטה מורכב ממספר חבורות יריבות. הגדולה שבהן היא זו המונהגת בידי האדם המכנה עצמו 'המלך'. זהו אדם חסר-רחמים, רב-תושייה ושאפתן ללא מעצורים. כנופייתו מורכבת ברובה ממוסלמים בני דלת-העם, שחייהם זולים ושאיפותיהם צנועות, דרג הביניים מעורב אולם צמרת הארגון מורכבת מהינדים בלבד. כך הוא מבטיח לעצמו נאמנות ושמירת סוד מצד המקורבים אליו, בעוד המוני ה'חיילים' אינם יודעים דבר מלבד פרטי המשימות המוטלות עליהם. שיטה זו הוכיחה עצמה מעל לכל הציפיות, ועד לכתיבת שורות אלה איננו יודעים את זהותו של 'המלך', או את היקפו המדויק של הצבא הקטן שהקים לעצמו.
מכל מקום, לפני מספר שנים החליט 'המלך' שכוחו גדול מספיק כדי להשתלט על ג'קרטה כולה ובצורה זו להבטיח לעצמו נתח גדול במיוחד מן הפעילות הפלילית בחלק זה של העולם. הוא החל לפעול במקביל בשתי חזיתות. בכיוון אחד פעל להשמדת החבורות המתחרות, ובמישור שני – לפגוע במשטרה וברשויות המשפטיות. מזה זמן רב העיר נתונה במגננה. שוטרים פורשים מן השירות ואין מי שיתגייס במקומם ומדי יום מתגלות גופות נוספות וצמתי-שלטון נוספים נופלים בידו של אותו נפוליאון של עולם הפשע, אותו עכביש הטווה את קוריו באפלה ואין מושיע אבל סלח לי, אני נסחף לקלישאות…
הכנופיות האחרות התאגדו כדי להתגונן, אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. רוב העבריינים הפשוטים העדיפו פשוט לעבור לצידו של 'המלך' ולחיות תחת פיקוח שכירי החרב המוסלמים שלו מאשר למצוא עצמם יום אחד בתחתיתו של הנמל, או לשמש כפיגומים לבנין חדש. ראשי הכנופיות ירדו למחתרת, אולם ידו של 'המלך' משיגה אותם אחד אחד.
כפי שכבר הבנת בודאי, המצב שנוצר הינו בלתי-נסבל מבחינת מדינות המערב, ובעיקר מבחינתה של ארצות-הברית. העולם החופשי אינו יכול להרשות לעצמו סיציליה שניה, מדינה שכל מאמציה ומנגנוניה מכוונים לסיפוק צרכיה של חברת הפשע. רק חשוב מה יכול ארגון שכזה לעולל כשמשאבים רבים כל-כך עומדים לרשותו. מצד שני, לא ניתן להתערב רשמית בנעשה במדינה ריבונית כאשר המדובר בפשעים המתבצעים על אדמתה, וממשל אינדונזיה אינה מעלה על הדעת לפנות לעזרה חיצונית.
משהוחלט, ולא אכנס כאן לשאלה מי החליט, משום שישנם דברים שמוטב להם להישאר חסויים, על מצבע לחיסולו של 'המלך', בור היה כי סר אריק ברתולומיאו הוא שיעמוד בראשו. סר אריק  מוכר וידוע מכדי שיוכל לפעול בחופשיות באינדונזיה, ואפילו כשרון ההתחפשות שלו, אותו הספקת כנראה כבר להכיר, לא היה עומד לו לפרק זמן ארוך. מסיבה זו הוחלט שהוא ינהל את המבצע מרחוק, ויגיע לג'קרטה לעתים מזומנות בתואנות עסקיות שונות כדי לקבל דיווח ולהחליט על הצעדים הדרושים בהמשך. אני נבחרתי לתפקיד איש הקשר. היה עלי לחדור לתוך ארגונו של 'המלך' ולספק משם את המידע שיביא למפלתו.

אתה תוהה, ללא-ספק, מה לי ולמלחמה בפשע. אני היקים מוכנים לקבל מקרובינו כל סטייה ובלבד שתתאים לתדמיתם, אולם חסר רק שיעשו משהו, טוב או רע, המנוגד לדרך בה אנו חושבי ם עליהם. אז אנחנו וקוראים להם תמהונים, ורק במזל גדול יעלה בידם להתחמק מנידוי. כמו סר אריק אני שייך לקבוצה קטנה אך מובחרת של הרפתקנים, המסכנים את חייהם למען מטרות נעלות (ולמען כמויות גדולות של כסף) אף כי, שלא כמוהו, אין מראי החיצוני הולם את דרישות התפקיד. (דניאלי חייך לעצמו בזכרו את כרסו העגלגלה של דודו, את פניו האדומות ושערו המלבין. אכן רחוק היה מאד מדמות ההרפתקן) במהלך חיי צברתי, פרט לכמות מכובדת של צלקות, גם סכום כסף לא מבוטל, ואותו אני מוריש לך בצוואתי אשר, אם הנך קורא במכתב זה, מן הסתם כבר נפתחה לאחר מותי בידי עו"ד פינג. אנא, הודה לו בשמי על טרחתו ועל הסובלות שגילה לכל שיגיונותיי….
הזמן קצר, ומוטב שאשוב לסיפור המעשה. הגעתי לג'קרטה בזהותו השאולה של חלפן כספים מן הסוג המפוקפק והחילותי לעסוק במקצועי באחד מרציפי הנמל. היטב ידעתי כי נמל גק'רטה מצוי בשליטה מוחלטת של שליחי 'המלך' וברור היה לי שלא יעבור זמן רב בטרם יפנו אלי. אין הם יכולים להרשות לעצמם עסקים עצמאיים בשטח המחיה שלהם.
לא טעיתי בהערכתי, אולם טעיתי בחיזוי עצמת התגובה. לא הייתה אזהרה מוקדמת, והמשלחת הראשונה הייתה משלחת חיסול. לא אלאה אותך בתיאור המצוקה אליה נקלעתי, ומספיק אם אציין שהם לא היו רחוקים מלהצליח במשימתם. עם זאת, מזלי שיחק לי ויצאתי מן ההתמודדות בעור שיני, אמנם, אבל כמנצח. אחד משלושת הבריונים שנשלחו אלי נשאר בחיים, ואותו ציידתי במכתב אל 'המלך'. במכתב רמזתי על היקף עסקים גדול בהרבה מהנראה לעין, פיזרתי איומים מוסווים בקפידה כך שיהיו ברורים לעין מקצועית, והצהרתי על נכונות לשיתוף פעולה.
מכאן ואילך התגלגלו העניינים במהירות. הצעתי נענתה לאחר פחות מיממה בביקור של אחד מראשי הסניף המקומי של הארגון, ספרדי בשם לואיס. הוא לא הזהה בשם משפחה ואני לא חקרתי. לימים התברר לי שכל העסקות בארגונו של 'המלך' מתנהלות תוך שימוש בשמות פרטיים בלבד. בדרך זו נמנע מבוגד שאפשר שיבוא בקהלם המידע הדרוש כדי לפעול להפלת הכנופיה. הדרך בה קיוויתי לפעול – התברגות בארגון בדרג שאינו מספיק גבוה כדי למשוך תשומת-לב מראשיו וצפייה דרוכה לכל פריט של מידע על הממונים עלי התבררה אפוא כבלתי-אפשרית. לא נותרה לי ברירה אלא לנסות ולטפס בסולם הדרות עד שאגיע לדרגה בה יעמוד לרשותי מידע רב יותר.

תוכניתי החדשה דרשה גילוי של יוזמה רבה מכפי שתכננתי בתחילה, ועמדה לזכות אותי בתשומת-ליבו האישית של 'המלך' ובחקירה יסודית של סיפור הכיסוי שלי. היה עלי גם למצוא את ההזדמנות הנאותה כדי לפעול, ונושא זה הדיר שינה מעיני. אם לא תגיע ההזדמנות במהרה יהיה עלי ליצור אותה בעצמי, ולעורר עלי חשדות כבדים עוד יותר מאלה שיתעוררו מילא.
למזלי, באה ההזדמנות מהר משקיוויתי. אותו לואיס, שמעמדו בארגון היה גבוה מכפי שחשבתי, נתפס בידי המשטרה והשועות טענו שהתחיל לזמר. השמירה עליו הייתה הדוקה והדרך היחידה להשתיקו הייתה לשלוח מישהו שיש לו קשרים בבית הסוהר, ולאומת זאת אינו פושע מוכר למשטרה.
התנדבתי למשימה. אין לי נקיפות מצפון על כך. לואיס היה רוצח חסר-רחמים ומספרם המדויק של קורבנותיו לא יוודא לעולם. רבים מהם מודים לי ודאי ממעמקי קברם, אי שם בלב ימת ג'אווה. מלבד זאת, הייתי זקוק להזדמנות.
אותה עת סיפקתי בקביעות דולים לאחד הסוהרים באגף שבו נכלא לואיס. בעזרתו השגתי אישור כניסה מזויף לבית-הסוהר, באמתלה שאני עומד לבצע עסקה גדולה עם אחד האסירים (חלק מהרווח, כמובן, עמד לעבור לכיסו). הגעתי לתאו של לואיס, חיסלתי אות וחמקתי כלעומת שבאתי. הארגון סיפק לי מקלט עד יעבור זעם ומאחר ששותפי לפשע לא יכול היה להצביע עלי מבלי להפליל את עצמו, הרי שממילא הסיכון שנטלתי על עצמי לא היה גדול מדי.
מעשה זה העלה את ערכי בעיני ההנהלה, ועד מהרה החילותי לטפס בסולם הדרגות. עד מהרה זכיתי בתפקידו של לואיס, ומידע רב הנוגע לשמות ותפקידי האישים השונים בארגון היה כעת חשוף לפני. אל חוג המקורבים ל'מלך' לא הצלחתי לחדור, וזהותו אינה ידועה לי גם היום.
בשלב זה נראה כי העניינים מתנהלים בכיוון הרצוי. לא היה עלי אלא לחכות וחבורת השרצים כולה תיפול לבין זרועותיי כפרי בשל. אכן, כך היה קורה אלמלא גברו עלי גאוותי וקוצר רוחי וטעיתי טעות איומה. החלטתי שהשגי מספיקים כדי להנחית על הכנופיה מכה אנושה מספיק כדי שלא יהיה ביכולתם להתאושש. הברקתי לברתולומיאו והזעקתי אותו לג'קרטה. בסיוע המשטרה המקומית, שסמכה ידה על עבודתנו משעה שזו הוצגה בפניה כעובדה מוגמרת, הצלחנו לחסל לחלוטין את ענף הארגון שהכרתי, אולם התברר שבכך לא היה די.
לא אפרט כאן כיצד הסתבכתי עד שאיני מסוגל לצאת עוד מג'קרטה. איני מעוניין שמשפחתי תחשוב שהייתי אידיוט מושלם (למרות שאלוהים יודע שהייתי כזה…). מספיק אם אסביר שנערה מעורבת בעניין, נערה שאני אוהבה כחיי אף שהיא מעולם לא השיבה לי אהבה….

אבל למה להלאותך בצרותי. אם אתה קורא במכתב זה ודאי שהעניין כולו הסתיים בכי-רע. גופתי מרקיבה כבר בתחתית הנמל וגם אדל המסכנה לא תזכה שוב לראות את אור היום.
זהו מצב הדברים, אם כן, שעה שאני חותם את מכתבי הראשון והאחרון אליך. ירושתי, שהיא הסיבה בשלה הגעת עד הלום, מצויה על הקטן מבין איי טמבלן. המיקום הגיאוגרפי לא חשוב כרגע, סר אריק ידע כיצד להביאך לשם. הכסף חבוי במנסר נטוש בטבורו של האי, ולכשתגיע לשם תדע כבר, אם אני מכיר אותך נכון, למצאו. ה'מלך' ומרעיו יודעים שהכסף טמון במנזר, ויחד עימו גם ראיות מפלילות חדשות כנגד חלק מחברי המעגל הפנימי ביותר כל הכנופיה, שהגיעו אלי בזמן האחרון. הם אינם יודעים את מיקומו המדויק, אבל סביר להניח שבסופו של דבר יחפרו בכל המנזר וימצאו אותו. אני מקווה רק שבעזרתו של סר אריק תצליח להגיע אליו לפניהם, אולם גם אם תיכשל, מצפוני נקי, עשיתי ככל יכולתי.
מילה לסיום – בטח בסר אריק. הוא אדם מוזר, ומסתובב בחברה מפוקפקת (במיוחד בחברתה של שודדת-ים אחת, ידועה לשמצה) אבל הוא אדם הגון וסוכן מעולה. אם מישהו מסוגל לסייע בידך למצוא את הירושה ולי לנקום את נקמתי מעמקי בור קבר הוא האיש. אני מסיים מכתב זה בתקווה שלא תיטור לי על הסכנות אליהן אני חושף אותך. ברירה כפי שהבנת, אין בידי.
שלך, בלב שבור, דומיניק דניאלי'
דקות ארוכות לא מש דניאלי ממקומו ונשאר ישוב בתנוחתו הקודמת, עיניו נעוצות במכתב אף שעבר לא קרא בו. בנפשו נאבקו המבוכה, הכעס על דודו שניצל אותו בצורה כה בוטה, הציפייה להרפתקה המזומנת לו ומעל לכל אותה תחושה עמומה, אותה דקירה קלה בלק לא מוגדר של החזה המבשרת לאדם כי עדיין אינו מבין הכל, וכי העתיד אינו צופן טובות. לבסוף פנה אל ברתולומיאו בחימה שפוכה.
'אתה שקרן, הכרת את סוניה מקודם'.
ברתולומיאו קיבל את המתקפה במנוד-ראש סלחני, 'אם תנסה להיזכר', השיב, 'תגלה שמעולם לא אמרתי שאיני מכיר אותה'. אכן, ככל שהתאמץ לא הצליח דניאלי לזכור התבטאות שכזו מצידו.
סוניה, מצידה, נראתה משועשעת למדי. 'אם כן, יקירי', פנתה לברתולומיאו, 'שוב שכחת להזכיר אותי בפני ידידיך'.
'דויד', הציע בריידי, 'אולי תתרגם את המכתב כדי שנחכים כולנו'.

דניאלי הנהן בראשו והחל בתרגום. המלאכה ארכה זמן רב, שכן שליטתו בשפה האנגלית הייתה בסיסית ביותר ומדי פעם נאלץ להסתייע בתנועות ידיים ובסוגי פנטומימה נוספים להבהרת כוונתו. למרות זאת עוררה ההקראה עניין רב וסוניה ובריידי, שחסרו חלק מן הפרטים שהיו נהירים לברתולומיאו, ישבו פעורי פה לאורך חלקים ניכרים. בריידי אף מלמל בינו לבין עצמו במגוון ביטים שמע מ"תיפח הרוח" ל- "אהה" וחוזר חלילה.
מכל מקום, לא ניתן למר דניאלי להגיע בתרגומו אל מעבר למחצית המכתב. שלוותם של הנוכחים הופרעה על-ידי אבן כבדה שניפצה את השמשה הפונה לרחוב, קיפצה פעם אחת מעל גבי פדחתו של עו"ד פינג ונחה לה בשקט מאיים לרגליו של סר אריק ברתולומיאו.
ברתולומיאו הרים את האבן וסקר אותה בדקדקנות מכל עבריה. 'זה בשבילך', אמר לבסוף והושיטה לבריידי ואכן, המלים 'עבור ד"ר מלקולם בריידי' נכתבו באותיות דפוס על גבי פיסת נייר שהוצמדה לאבן בנייר דבק.
בריידי קילף בזהירות את המכתב ויחד עם כל בני החבורה הקטנה שהצטופפו סביבו קרא את הטקסט הבא, שנכתב באותיות דפוס ובלא מעט שגיאות כתיב מכוונות כנראה, כפי שהסביר אחר-כך אריק ברתולומיאו:
'אם אתה רוצה לראות את הבת שלך עוד בחיים בוא מחר בשבע בבוקר לבית הקפה 'סאן' שבמדאן מדרקה. תביא את החברים ברתולומיאו הארור ודניאלי אבל לא משטרה. אל תחפש אותנו. אנחנו נדע מי אתה.
כדאי שתבוא אם אדל רוצה שוב לראות את שקיעת השמש'.
הפתק נחתם בחותמו המוכר של 'המלך'.
'מנוולים, פלט בריידי וכתפיו שחו, 'מה נעשה'?
דניאלי התבונן בפתק בעיניים קרועות לרווחה, פיו פעור ופניו חיוורות. 'אדל', מלמל מבעד לשפתיים קפוצות, 'אדל בריידי, אלוהים אדירים….'.